אימהות מתרחשת קודם כל במישור הגופני של ישותנו. כבר בשלושת השבועות הראשונים להריון, עוד לפני שאנו יודעות על קיומו, אנו מבצעות משימות מורכבות ומסובכות ובעלות ייחוד מבחינה ביולוגית.

אחת מהן היא יכולתנו לאפשר את השתרשות הביצית המופרית בקיר הרחם. העובר בן השבוע, מגיע אל הרחם  וטומן עצמו באגרסיבות ובכוח בחיק האימהי הרך, וזה לא רק שמקבל אותה לתוכו, אלא מאפשר לתאיו להתפרק ו”להאכל” על ידי גור האדם בן השבוע.

בכל איבר אחר בגופנו, תהיה תגובת נגד עזה – דלקת או אלרגיה, לדוגמא, שמטרתה לדחות את הפולש. קיר הרחם מגלה יכולת מופלאה להכיל ולהקריב את עצמו למען האחר. קל לפתור את העניין באמירה ש”האני” האימהי אינו חודר לשם ולכן הרחם יכול לשאת “אני” אחר. למעשה, מה שאנו רואים כאן הוא אני בפעולת ויתור על עצמו למען האחר.

 את אותה יכולת רחמית מופלאה, אנו מבצעות שוב לאחר לידת התינוק באמצעות בהנקה. באורח בלתי מודע לנו, הופך דמנו לחלב שלא רק שהרכבו מאוזן ומושלם עבור התינוק, אלא שהוא מיוצר על פי דרישת התינוק. ואיזה עוד עניין בעולם הפיזי מיוצר כך? לפי בקשתנו?

כדי לבסס הנקה בראשית הדרך, על  האם לאפשר את אותו תהליך “השתרשות” של התינוק – הפעם לתוך רקמת השד. במלים אחרות – עליה לאפשר לתינוק שלה לינוק על פי צרכיו. התינוק בן כמה הימים, שזה עתה הגיח ממציאות הרחם בה כל צורכיו סופקו לו לפני שהצטרך לבקש, לשאול או לדפוק, עדיין אינו יודע על קיומם של הלילה והיום, שעות שינה, זמני ארוחות ועיסוקים נפרדים של האם. בדיוק כפי שהעובר בן השבוע אינו עוצר לשאול את הרחם אם זה מתאים לו, לפני שהוא שולח את תאיו להתנחל בו. כך גם התינוק פועל מתוך דחף עמוק לקבל את מזונו והאם – נדרשת להתמסר ולהקריב את נפרדותה ואת חייה האישיים…

 כאן מתחילה אותה דילמה המעסיקה אימהות בנות זמננו – שאלת הגבולות והנפרדות שאפשר לנסח אותה  גם בשאלה – ומה איתי?

 הרחם אינו מתפרק ללא סוף. באופן מסתורי הוא גם יוצר גבול ודם האם לעולם לא יתערבב בדם העובר. למעשה, העובר ייצור בסוף החודש השלישי מערכת משוכללת ביותר של “עיכול” שתשיג מהאם את כל מה שנדרש לה, אך לא באופן פיזי ישיר. זוהי השלייה.

גם השד וחלב האם דורש ויסות אימהי. אמנם הוא יכול לייצר חלב כמעט בכל כמות שהיא על פי הביקוש – אבל כאן מתחיל תפקיד אימהי של ויסות וסדר – לקבוע מועדים להנקה, להבדיל בין רעב לבין צרכים אחרים וללמד את התינוק הקטן את חוקיו וסדריו של העולם שאליו הגיע. האם אמנם מפרקת את דמה והופכת אותו למזון, אך היא גם צריכה לשמור על עצמה ועצמיותה הנפרדת.

מה שהרחם יודע לעשות באופן פיזי ולא מודע לנו, האם נדרשת לעשות באופן מודע. שאלתה ולפעמים צעקתה – ומה איתי? היא שאלה שמעמידה גבולות, יוצרת נפרדות ומאפשרת גם המשך גדילה הדדי.

גם העובר בשלב התפתחות הבא שלו, יפסיק את החדירה הפרועה לתוך קיר הרחם, ויתחיל ביצירה של חללים פנימיים ולבסוף גם ייפרד ויוולד. גם התינוק היונק, זקוק לשם המשך התפתחותו  לויסות היניקה והאכילה בהמשך.

ישנה מעין ספק אמירה, ספק שמועה, (כבר שמעתי אומרים שהוא אמר זאת בשיחה בעל פה לאחת ממכרותיו) שחוזרים עליה מדי פעם בשמו של ד”ר שטיינר, שקבע שיש להניק עד גיל תשעה חודשים, שאם לא כן, כוחות התורשה “ישתלטו” על אינדיבידואליות התינוק ויהפכו אותו לאחד מהשבט. אני אישית לא מצאתי ציטוט כזה של שטיינר, שמדווח באוטוביוגרפיה שלו כי ינק עד גיל 4. לכל הדיעות הוא לא היה חלק אופייני מהשבט האוסטרי ופיתח כוחות אני אינדבידואליים בצורה סבירה ואף למעלה מכך.

הנקה מייצרת, מלבד חלב,  גם את אותה נכונות אימהית להתמסר לתינוק. אותו מנגנון שיוצר מן הדם האימהי את החלב – גם גורם להפרשת הורמון האוקסיטוצין – אותו הורמון שד”ר מישל אודנט מכנה – הורמון האהבה, הגורם לנו ל”שכוח” את עצמנו ולדאוג לאדם אחר יותר מעצמנו. מעבר לתזונה, אימהות מניקות מעשירות את סביבתן ואת תינוקיהן באוקסיטוצינים וכך תורמות ל”ריכוך” האגואיזם גם באופן תרבותי-חברתי, ובכך משרתות גם את החברה סביבן.

כשאם אינה מניקה – קל הרבה יותר לנתק קשר זה והאם יכולה אז יותר ל”שכוח” מתינוקה ולזכור את עצמה. היא בכלל יכולה להתחיל לזכור, כפי שמעידות אימהות מניקות עם הפסקת ההנקה, כשתאי המוח שלהן מתחילים לחזור לתפקוד רגיל, אחרי אמבטיית החלב שבה שחו.

שאלת הגמילה, בהקשר הזה, נוגעת בשאלת הנפרדות והמעבר לשלב הבא של הקשר.

נחזור אחורה לעובר בן השבוע המשתרש בקיר הרחם וזולל אותו בתיאבון. בשבועות הראשונים להריון, רוב האימהות מדווחות על עייפות בלתי מוסברת. הברזל שלהן עדיין בדרך כלל ברמה סבירה, העובר, בגודל גרגר חיטה, בוודאי שאינו מהווה מעמסה פיזית. מדוע הן עייפות? עד שהעובר ישלים את יצירת השלייה המתפקדת, בסביבות 12 שבועות להריון – הוא “יונק” את החומרים הדרושים לו ישירות ממחזור הדם של אימו. הוא פולש אליה הורמונלית ולוקח פיקוד על כל ישותה. בקיצור, במונחים אנתרופוסופיים – הוא ניזון מגוף האתר של אימו – מכוחות החיים שלה.

כשהשלייה מבשילה – העובר עובר לשלב חדש ומתחיל לקבל חומרים יותר פיזיים דרך גוף אמו והמעמסה יורדת. דווקא עכשיו כשהוא צורך יותר ברזל ורמת הברזל האימהית מתחילה לרדת (כי גם עכשיו מה שיש לאם היא קודם כל תיתן לעבור ואחר כך לעצמה)– האם פחות עייפה. כוחות החיים שלה שבים אליה.

כך גם התינוק – כל עוד הוא רק יונק, הוא ניזון מכוחות החיים של אמו. ברגע שהוא מתחיל לאכול מזון מוצק – המעמסה האימהית יורדת. אבל לשם כך על מערכת העיכול שלו להבשיל. הוא זקוק  לידיים משוחררות כדי לאחוז במזון, לשיניים כדי ללעוס וליכולת עיכול של המזון החדש. האם והתינוק, כמו גם במהלך ההריון – עוברים משלב שבו הם היו מאוחדים ובלתי נפרדים לנפרדים יותר. וזה לא תמיד קל.

חוויה זו של אחדות בהנקה מציפה לא רק את התינוק, אלא גם את אמו. בדיוק כפי שהוא מבשיל וצריך לעבור לשלב בוגר יותר, כך גם על האם להבשיל ולהשיב לעצמה את כוחות החיים שנתנה ועל ידי כך לאפשר לכוחות אלה להשתנות לכוחות ממקור גבוה יותר. חוויה זו של אחדות מעירה בתוכנו, האימהות, את קשת התגובות הרחבה ביותר והיא נוגעת בשאלת האופן שבו “למדנו” להיות תינוקות בעצמנו. אופן זה טמון בגופנו ואינו זכור לנו. הוא עיצב אותנו ובנה אותנו וכעת, באמצעות התינוק – אנו פוגשות אותו.

אם כתינוקת הואכלתי בשעות קבועות, כעת, למרות שאולי אני מאמינה ויודעת שלתינוק טוב לינוק לפי רצונו – הרי שאני עלולה לחוות קושי ביישום אמונה זו. גם מקרה הפוך קיים – הרעב התינוקי למגע ולקשר שלא הושבע די צורכו בינקותי – יגרום לי לא להניח מידי את התינוק, כיוון שעל ידי כך אני מזינה ומטפלת באותה תינוקת שהייתי. שתי דוגמאות קיצוניות אלו יכולות ובדרך כלל גורמות לקושי בזיהוי השלב שבו נתון התינוק. האפשרות להתחנך דרך האימהות מצויה בדיוק במפגש הזה. אם נוכל קודם כל לאפשר לעצמנו להיפגש עם אותם חלקים של זהותנו שנשכחו ולאפשר להם התמרה וגדילה – נוכל גם להיפגש עם התינוק שלנו ועם צרכיו המשתנים.

אם הרחם היה ממשיך לאחוז בתפקידו מסיבות “סנטימנטליות”, הרי שלא היה מתאפשרת כלל לידה. מהבחינה האימהית, לידה, כל לידה, היא סדרה של התכווצויות מכאיבות שתפקידן להשיב את העצמיות האימהית למקומה הקודם, רק כדי שההתמסרות האימהית תעבור למישור הבא: מהפיזי – לנפשי – לרוחני ותתחיל את כל התהליך שוב מחדש.