לפני שלושה שבועות השותף שלי לריצה (וגם לחיים) עבר אירוע רפואי פתאומי (הוא בסדר, מתחזק כמו שאומרים). אחרי היום והלילה הראשונים בבית החולים, מצאתי את עצמי מתעוררת בבוקר, בחמש בבוקר כרגיל ותוהה אם לצאת לרוץ לבדי. הרגליים לקחו אותי בעצמן ורצתי. חלק מתוכי הסתכל על התופעה הזו בהשתאות: אני מריצה את עצמי, רצה בגלל שאני רוצה ולמרות שהיה לי קשה לרוץ לבד, שמחתי שאני רצה. מאז אני רצה לבד, לשתוף שלי ייקח עוד זמן עד שיחזור לכך ובינתיים אני מוצאת את עצמי רצה אחרת.
אני רצה כנראה יותר לאט
וקצת פחות – פעמים, מרחקים.
אבל לפעמים יותר, כי אני חופשיה להרגיש בדיוק מה שמתאים לי.
אני עושה את תוכנית הריצה והיא בטח הרבה פחות מסודרת ממה שהיה כעשינו את זה יחד. אין לי אימון עליות, אימון מהירויות, ריצה ארוכה. אני רצה וכשיש עליות אני עולה וכשיש ירידות אני יורדת וכשזה בשרירים שלי לרוץ הרבה זמן אני רצה הרבה זמן.
הבוקר רצתי ביער, האוויר היה צונן והבנתי שכבר שנה אני רצה. נזכרתי בעלייה הקטנה ביער ואיך פעם, לא כל כך מזמן האמת לא יכולתי לרוץ אותה בשום אופן. זה הצחיק אותי כל כך שניתרתי בצעד גבוה ועפתי.
יפה לך לעוף
משותפך המתחזק