הם התגודדו בחושך זמן רב לפני שהרכבת הגיעה אל התחנה הקטנה. היו שם בעיקר נשים: אמהות צעירות שאימצו אל גופן עוללים עטופים היטב, נשים קשישות, עטויות רדידים, גברות נשואות במיטב שנותיהן, לבושות מעילים שחורים, ולצידן ילדים בוגרים. מובן שהיו שם גם גברים, וחלקם כבר אחזו במבוכה בכובעיהם, והיה גם קומץ חיילים, שניצב בצידו האחד של הרציף, ליד מנהל התחנה המזוקן. כמות הנשים, מכל מקום עלתה על כמות הגברים, כמו תמיד באותם הימים.
התגודדות נשים, חושך, רכבת עומדת להגיע. הנשים: אמהות ורעיות, עומדות ממול לקומץ הגברים. כולם ממתינים לאלו שחסרים. ובלי לומר זאת אנחנו מחכים איתם – לאלו שישובו ולמה שיקרה עם שובם. וכבר ברור איכשהו שלמרות שישנה ציפייה לשיבה הזו, הרי ששיבה באמת לא תתקיים ומה שישוב לא יהיה עוד מה שהיה.
כך נפתח ספר נוגה, גם מותח, גם מהורהר ובעיקר יפיפה, שמביא את סיפורו של ג'ון אמט, אבל גם את סיפורם של מי שנשארו אחרי מלחמת העולם הראשונה.
זהו ספרה הראשון של אליזבת ספלר, משוררת וסופרת אנגליה שמאז הוציאה עוד שני ספרים שעדיין לא תורגמו.