סילביה נולדה בבוסטון ב-27.10.1932 לאוטו אמיל, פרופסור לביולוגיה יליד גרמניה, ושל אורליה פלאת, בת למשפחת מהגרים מאוסטריה שהיתה צעירה מבעלה ב-21 שנה. שנה מאוחר יותר עברה המשפחה לעיר משפחתה של האם. כשהיתה בת שלוש נולד אחיה וורן.
כשהיתה בת שמונה מת אביה מסיבוכי סכרת. "תשע השנים הראשונות שלי חתמו עצמן כמו ספינה בבקבוק – יפות ובלתי נגישות," כתבה סילביה הצעירה על תום הילדות.
שירה הראשון פורסם כשהייתה בת 13 ובתוך שנים אחדות כתבה כ-400 שירים.
היא הצטיינה בלימודיה האקדמאיים בקולג'. "העולם נפתח לפני רגלי כמו מלון בשל," כתבה לאמה. אך בקיץ של השנה השלישית ללימודיה ביצעה נסיון התאבדות על ידי חיתוך רגליה בגלל שלא הוזמנה לפגישה עם דילן תומס שאותו אהבה. נסיון נוסף להתאבד על ידי לקיחת כדורי שינה לא עלה יפה והיא אושפזה וקיבלה טיפול בחשמל. היא שבה ללמודים וסיימה בהצטיינות בגיל 21. התזה עסקה בדמות הכפיל בסיפוריו של דוסטויבסקי.
היא קיבלה מלגה ללמודים באנגליה ושם פגשה את המשורר טד יוז ונישאה לו מספר חודשים לאחר פגישתם. היא היתה אז 
בת 24. שנה מאוחר יותר עברו לארצות הברית. סילביה החלה ללמד אבל מצאה שזה מקשה על כתיבתה ופרשה. הם עברו לבוסטון שם עבדה במחלקה הפסיכאטרית כפקידת קבלה ובערבים השתתפה בסדנא לכתיבה של המשוררים רוברט לוואל ואן סקסטון ש עודדו אותה לכתוב מחוויותיה. היא כתבה ודיברה איתם בפתיחות על הדיכאון ונסיונות ההתאבדות.
כשהיתה בת 27 שבו ללונדון ופרידה בתם נולדה באפריל. באוקטובר פורסם ספר שיריה הראשון –הקולוסוס. ההריון שני הסתיים בהפלה ותוך כדי סיימה את כתיבת הרומן "פעמון הזכוכית."
המשפחה עברה לדבון, טד גידל דבורים וניהל רומן. ניקולס נולד והרומן התגלה. השניים נפרדו וסלביה והילדים חזרו ללונדון. 
ערב יום הולדתה השלושים היא חווה פרץ גדול של יצירתיות ורוב שיריה הנודעים נכתבו אז. חורף 1962-3 היה אחד הקרים ביותר שידעה לונדון. הצינורות קפאו והילדים הקטנים היו חולים. סילביה השלימה ספר שירה, הרומן יצא לאור תחת שם בדוי ולא זכה להתייחסות בכלל.
רופא, ידיד משפחה שחי בסמוך אליה מודאג ממצבה. הוא רושם לה תרופות אנטי-דכאוניות ומבקר מדי יום, בנסיונות לשדל אותה להתאשפז. בבוקר של 11 בפברואר 1963 שבו אמורה מטפלת-אחות להתחיל לעבוד ולסייע לה עם הילדים, סילביהמחליטה לסגור עניין. היא יודעת שמישהו יבוא הביתה וידאג לילדים, היא מניחה מגבות רטובות על סף דלת חדר הילדים כדי למנוע מהגז להגיע אליהם.(אבל הדיכאון יחלחל בכל זאת ו- 46 שנה מאוחר יותר ניקולאס יתלה את עצמו.)
היא פותחת את הגז בתנור, מכניסה את ראשה למעמקיו, שואפת מלוא ראותיה ונרדמת לנצח.
כך כתבה בשירה ליידי לזרוס:
הָיִיתִי בַּת עֶשֶׂר כְּשֶׁזֶּה קָרָה לָרִאשׁוֹנָה.
זֹאת הָיְתָה תְּאוּנָה.
בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה הָיְתָה לִי כַּוָּנָה
לְהַחֲזִיק מַעֲמָד וּבִכְלָל לֹא לַחֲזֹר.
הִתְנוֹדַדְתִּי עַד סְגוֹר
כְּמוֹ קוֹנְכִית.
הָיָה עֲלֵיהֶם לִצְעֹק וְלִצְעֹק
וְלִפְלוֹת מֵעָלַי אֶת הָרִמָּה כִּפְנִינִים דְּבִיקוֹת.
מִיתָה
זֹאת אָמָּנוּת, כְּכָל דָּבָר אַחֵר.
אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה בְּצוּרָה טוֹבָה בְּיוֹתֵר.
הערת הביוגרפית: שנתה התשיעית של סילביה חתומה במותו של האב, וכמו שהיא עצמה אומרת – מסיימת את עידן גן העדן. דכאונה מתפרץ ומביא לנסיונות ההתאבדות, במחזוריות שהיא עצמה מצביעה עליה. ראוי לשים לב לפרצי היצירתיות המגיעים בעקבות המגע עם המוות: פרץ היצירה בשנה התשיעית וכן בחודשים שלפני התאבדותה. במלותיה: מיתה זו אמנות, ככל דבר אחר.
לפי הראייה הביוגרפית השנה ה-28 לחיינו מביאה לשיא מהלך חיים וכיוון שעד אז הלכנו בו מכוונים על ידי הכוחות שמלווים אותנו מעולם הרוח. משנה זו ואילך הם עוזבים, משחררים את האחיזה ומאפשרים לאדם חופש פעולה. אך לרבים זוהי גם נטישה כואבת. אמנים רבים, הנשענים על כוחות הרוח להשראה – מתאבדים או מתים.
סילביה שחווה את בגידתו של טד, השורטת את הפצע של מות אביה, אינה יכולה לעמוד בכוחותיה שלה על האדמה והיא מרדימה את עצמה למוות בגז בישול.
אם רק היתה מחזיקה מעמד עוד מספר שנים, יתכן שהיתה מתחזקת, לומדת ללכת בעולם בכוחות עצמה ונשארת איתנו. ואולי לא? מורתה אן סקסטון עשתה כדוגמתה בגיל מבוגר יותר.