וככה זה התחיל – ישבתי בחדר האוכל של קיבוץ ילדותי.פנינה נעצרה, מגש האוכל שלה בידיה : "יש לך זמן בשבילי?"

כל מה שאני יודעת עליה זה שהיא הגיעה עם אמא באונייה מהשואה לקיבוץ ושאני אוהבת אותה, גם אם לא דיברנו אף פעם.

פנינה מספרת על ספר שהיא כותבת. שקט משתרר בחדר האוכל כשהיא מספרת על המכתבים שהיא כותבת לאביה שמת כשהיתה בת שבע, ועל המכתבים שהוא כותב אליה בחזרה. אני לא צריכה לעצום את העיניים כדי לראות אותו רוכן מעל כתפיה במבט אבהי דואג, מוודא שאנחנו סוגרות ענין. אני רוצה לומר לה שתטלפן אלי ביום ראשון ונקבע פגישה, אבל אני מרגישה דחיפה קטנה בגב, המלאך שלי, כנראה, או סבא זליג . "מה הוא כותב לך?" אני שואלת.

"את יודעת שאני מציירת," היא אומרת, "והרבה מהציורים שלי הם בעיניים עצומות, ואבא אומר לי שסופה של דמות אחת הוא כבר ההתחלה של הדמות הבאה בתור, כי אנחנו לא מתחילים ונגמרים אלא פשוט מציירים עוד ועוד את החיים האלו ואת אלו שיבואו לאחר מכן. "הוא לא מבין גדול בציור, אבא", היא צוחקת, "אבל הוא מבין בי ואני מציירת."

כתב היד היה גמור כמעט. כתוב וערוך ומאורגן ומסודר. כשקראתי זה העביר בי תחושה מוזרה. הסיפור היה כל כך פרוע, מבולבל, כתוב מנקודת מבט של ילדה שמבינה רק מעט, חושני, צבעוני, רוחני. איך לסדר דבר כזה בפרקים?

התחלנו לעבוד, להיפגש, לדבר. מתוך הפגישות עלו שמות הפרקים. במקום בחיק הילדות – השם שהציעו לפנינה לפרק הילדות (אמא שלה מתה כשהיתה בת שנתיים אחרי מחלת שחפת, איך המילה חיק מתאימה?) קראנו לפרק אש כתומה בחשיכה. לפרק השואה שטורפת את כל הקלפים קראנו לילה אפור עוטף והחיים ביער היו אפלה ירוקה דביקה. הצחיק והעציב אותי שלפרק על העלייה ארצה קראה המראיינת – הביתה, כאילו יכול להיות בית למי שחייו נטרפו. בחרנו לקרוא לו לגלוש על קשת הצבעים.

הציורים מאירים את הספר ועושים בו את מה שפנינה עשתה לחייה – שוזרים בו כוחות של אהבה ואמונה ושמחה.

 ושמחתי להיות זו שנבחרה להכנס יד ביד עם פנינה אל יער הפרדס  ולברוא אותו לספר.