עם התחלת השביעון השביעי לחיינו (כלומר החל מגיל 42) ניתנת לנו הזדמנות לשנת יובל שבה אנחנו מתבקשים לשחרר את ה”עבדים והשפחות” בחיינו.
מה מאפשר את “חלון ההזדמנויות הזה?”
המחזור חודשי מסתיים או מתקרב לסיום. הכוחות שעיצבו וויסתו את גופו הנשי – עוזבים. לאן הם הולכים? הם עומדים לרשותנו כאפשרות במישור הרוחני. תופעות גיל המעבר- גלי חום, התייבשות ואובדן תשוקה – הם רמז לאנרגיה המשתחררת. לחום, לנוזלי חיים ולתשוקה שצריכה למצוא נתיב חדש, לא גופני.
כעת שהכוחות שניתבו את האנרגיה היוצרת של החיים למערכת המין – עוזבים אותה ואנחנו משתחררות מזהותנו המגדרית, הגיע הרגע לשאול עד כמה שזה מבלבל – מי אנחנו באמת?? מה אנחנו רוצות? למה אנחנו מחויבות? מה מדליק אותי? מה מחמם אותי? מה מרטיב אותי? האם יש משהו שאני משתוקקת לו? במה אני רוצה לטפל? אלו יצירות מבקשות את תשומת לבי?
זוהי עבודה חגיגית של שנת יובל. כמובן שזוהי עבודה לא קלה, מפני שזהות מגובשת היא תנאי הכרחי למילוי התפקיד והיעוד, בדיוק כפי שבעבר העבדים עשו את המלאכות עבור בעלי האחוזות. כך אנו עלולות להאחז בילדינו שמבקשים לפרוח מהקן, בנכדים, בתפקידים מסורתיים אחרים שאנחנו ממלאות היטב, בזמן שלמעשה כבר אבד לנו החשק לכך.
ולא רק התפקידים והזהות מפריעים לנו בדרכנו אל החופש, אלא גם סוג מסוים מאד של “שפחות ועבדים” – הרגלים, קווי אופי ו”אי-יכולות” שאינם חלק מה”אני” הגבוה שלנו.
רק כשחציתי את שנות הארבעים שלי התחלתי להבחין בהרגל מציק – אם שואלים אותי משהו או מבקשים ממני משהו – אני תמיד אסכים. רק כשהתחלתי לנסות ולהשתחרר מההרגל הזה גיליתי כמה הוא דביק. יותר מזה, יכולתי לראות שהנטייה שלי להסכים – היא קו אופי עמוק בעל מאפיינים מאד ברורים. חקירה ביוגרפית של כמה אירועים שבהם הופיעה הנטייה הזו – גילתה בפני “ישות שפחה” – דמות שחיה בתוכי באופן לא מודע, והיא בעלת תפיסת עולם מגובשת ואפילו מעניינת – אבל מפריעה מאד בהרבה מקרים ובמיוחד בחיים המודרנים שבהם נדרש האדם להיות יזם ולא מגיב. כשאני לא נענית לכל בקשה ולא מחויבת לענות על כל שאלה – אני מגלה שאני יכולה להיות חופשייה עם אנשים וליצור איתם קשר עמוק יותר.
בימים אלו אני משחררת את עבד הקפה, אמנם הוא משרת נאמן – מגביר את הזכרון ויכולת החשיבה, ממגר את העייפות ומשכך כאבים, אבל מי אני בלעדיו? וגם יותר ויותר חוויתי את השפעותיו השליליות – הגברת גלי חום, השפעה על קצב הלב ועוד.
הגמילה קשה וצריך להסכים קודם כל לכאב ולהפתעה של כמה תפקידים מילא הקפה עבורי. כש
אני מצרפת יחד את מה שהקפה עשה בשבילי –דמות – אני יכולה לראות את שד-קפה – רזה, עצבני ונמרץ שחי בתוכי ופועל בכל מקום בגופי. כשאני משתחררת ממנו, אני עוברת תקופת הסתגלות, בתקווה למצוא את הקצב הנכון שלי, שמתאים לחיי עכשיו.
שפחות ועבדים אלו פעלו עבורי כמעט מבלי שארגיש בהם, הם ניצבו באפלה, בלתי נראים ומורגשים סייעו לי. כשאני מתירה את החוזה איתם – הם לא רוצים ללכת, גם הם התרגלו לשרת. מה יעשו כישויות עצמאיות? הם קשורים אלי ומבקשים שאמצא להם תפקיד חדש. אם אסכים לגלות מי אני בלעדיהם, אבל בלי שאדחיק אותם או ארחיק אותם – יש הזדמנות מצוינת למהפך. החלק שבתוכי שהיה זקוק לקפה – יודע משהו על יזמות ועשייה בעולם ויכול להיות יועץ טוב לענייני פעולה. החלק המרצה שמספק תשובה לכל דבר – יכול אף הוא להשתחרר ולמצוא דרך יצירתית להביע את עצמו (אצלי זה זורם לתוך כתיבת שירה).
מתרגשת לקרוא ולהבין שהשנה (42) שחררתי את שד העישון שלי 🙂