לסתיו יש איכות מיוחדת. הרגשה שאפשר רק לתאר אותה בדימויים שחוקים. באמצע הלילה, אני קמה לכבות את המאורר ולהתכסות בשמיכה קלה. לשמיים יש צלילות מיוחדת והם חוזרים להיות כחולים, אחרי שכל הקיץ הם היו צהובים ואטומים כמו שמיכה עבה של חול מעל הראש. יש הרגשה שהכל נפתח, לטוב ולרע, כמו חלון הזדמנויות נפשי, כמו בוחן פתע בהבנת החיים. לכמה אנשים נשלח ברכת שנה טובה? מכמה נקבל? במי נזכרנו רק עכשיו? את מי שכחנו והזנחנו שנה שלמה?
אלו דברים החזיקו מעמד תפסו מקום בחיינו ואלו היו זרעי שוא, התעיות, אכזבות, הסחות דעת?
באמצע הסתיו משתוות שעות החושך לאלו של האור. האור נסוג. הקיץ שייבש ומיצה והשאיר את העיקר מגיש את פירות מאמצינו. ומה שהוא משאיר זה מה שיש לנו. רק את זה. כל השאר פרחו ברוח, התייבשו ומתו, הקסימו ונעלמו. לנו מתיר הקיץ רק את מה שעמלנו עליו, רק את מה שהצליח להכות שורש, רק את ההישגים שהעמיקו בתוכנו, וכמו בכל סתיו כשאנו מונים אותם בינינו לבין עצמנו או עם אלוהינו, הם מועטים כמו חופן זרעים.
תחושה מרירה מתוקה מביא איתו הסתיו. תחושת של נוגות מהורהרת ששולחת יד אל הלב ומכווצת אותו קצת, מכאיבה לו, גורמת לבית החזה שלנו לקחת בקושי את הנשימה הבאה. כמו יד גדולה שאוספת אותנו מקצות העולם, מכל החלומות, התקוות, החירות שלקחנו לעצמנו ומכווצת אותנו לתוך גודלנו האמיתי, שהוא תמיד יותר קטן ממה שחשבנו ובה בעת, הרבה יותר גדול ממה שנוכל אי פעם לתפוס.
הסתיו קורא לנו לשוב הביתה, אל עצמנו, אל מי שאנחנו.
כל כך הרבה תקווה אנו תולים בקומץ הזרעים שלנו שאותם מבקש מאיתנו הסתיו לטמון עכשיו בתוכנו ובתוך העולם. ובאותה נשימה אנחנו יודעים שנשכח. שהזמן יברח, שדעתנו תוסח וכמה שלא מתחייב עכשיו לעצמנו לזכור מה חשוב לנו באמת, יהיו בשנה הבאה רגעים ארוכים שלא נזכור מי אנחנו בכלל, שנחייה, נאהב ונכאב, נתפתה וניקסם ורוב הזרעים שבהם אנו אוחזים כעת יעופו אל הרוח. אולי לכך התכוונו אבותינו כשהם דברו על דמעות הזורעים. דמעות הראייה המציאותית שמבינה שמעט משתנה, והרבה רק נראה כמשתנה.
נולדתי בסתיו. הסתיו הוא הבית שלי. בין הזמנים, בין האור לחושך, בתוך חשבון הנפש שהסתיו מבקש. בתוך התנועה הקוסמית של התכווצות והתכנסות. התנועה פנימה היא התנועה שביקשתי לעצמי. פנימה אל הידיעה העצמית המרירה-מתוקה, פנימה אל האדמה, אל מציאות החומר, אל הראלייה המנפצת של החלומות.
בכל שנה הסתיו הולם בי בכל עוצמתו. קורא לי לשוב – הביתה, אל עצמי, אל מה שאני מאמינה בו, אל מה שבאמת חשוב.