כשיצאנו הבוקר לרוץ, היה טפטוף עדין. לא משהו שצריך לשים אליו לב. הפעם בחרנו לרוץ "אינטרוולים" – פעם לאט, פעם מהיר. סיבוב אחד לאט בטבעת הפנימית של הישוב, הרגליים ממאנות לזוז והכל מתחמם לאט. עדיין חושך, אך כבר יש רצועות בהירות בשמיים וציפורים נרגשות מצייצות. איזה בוקר נהדר. סיבוב שני מהיר יותר, מתחמם, אוקי ממשיכים… הריצה מתחילה להשתחרר קצת כשהגשם מתחיל להתחזק, ברור שזה רק ענן חולף ,אבל הוא מרטיב אותי. אני מגבירה את הקצב ומלות השיר של לאה גולדברג עולות בתוכי: "ומטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת", אכן, אני והמטר מנהלים עכשיו , אני רצה והוא משיגני. מרוץ מתוק, רטוב ואכן – רענן.