כל שנה הסתיו מפתיע ומרגש אותי. העננים שמתקבצים להם בשמיים, חלקם כבר נושאים איתם טיפות מים שצלליתם צובעת בשחור את בטניהם. הם הופכים את השמים לעמוקים, לקרובים ופתוחים יותר, כאילו הם נרכנים אלינו, בני האדם, בני האדמה, לשמוע את קולנו.
כל שנה מפתיעים אותי מחדש כוחות הסתיו – שגורמים לי ולכל הדברים להאסף פנימה.
כל כך נכון, כל כך מדוייק שזה הזמן שבו מתחילה שנה חדשה. נדמה שכולם יודעים את זה. נדמה שכולם ממתינים, אפילו העצים נראים כאילו הם כבר מריחים את הגשם, את הקור וגם הם מתכנסים פנימה, חוזרים אל עצמם.
בזמן הזה, שרחם הזמן הדייקנית הרה ללדת את השנה החדשה, עושה השנה שעברה את ההכנות לחזור אל חיק הזמן. ימיה בלו ועברו, כל מה שהיה כמוס בתוכה יצא אל הפועל, גם אם היא היתה שונה מאד עבור כל אדם לאדם, הרי שהיה לה גם גורל משלה.
בזמן הזה שהשנה שעברה מקפלת את צעיף הימים שאותו פרשה והעמידה לרשותנו, גם אנחנו אוספים, מגלגלים פנימה את חיינו בשנה הזו. מתקפלים וחוזרים אלינו המעשים שעשינו, חוזרות המחשבות שאותן הגינו, הרעיונות שנצנצו בראשנו, חוזרות המילים שאמרנו לאנשים מסביבנו, חוזרים המאורעות שקרו לנו או לזולתנו. כל מה שקרה מבפנים או מבחוץ נאסף, נארז וחוזר אלינו. גם אנחנו נתנו את עצמנו לשנה שהיתה, גם לנו היה גורל משלנו. ועכשיו כל אחד מאיתנו עושה את ההכנות האחרונות לפרידה.
וישנה שנה חדשה – ישות דמיונית לכאורה, שברגעים אלו ממש נולדת מתוך רחם הזמן. ברגעים אלו ממש עושה את דרכה אל העולם המחכה בתקווה, באימה, בשמחה, באדישות.
וכמו כל תינוקת גם גורלה כתוב בדיו סתרים על מצחה. היא נושאת איתה את העתיד לבוא – את ההצלחות, הכישלונות, היגונות והשמחות. כמו תינוק גם היא בעלת אופי וצבע שילך ויתגלה, ייפרש לאורך הימים והלילות.
כיצד נפגוש בה? האם ניתן לפרידה ממה שהיה להאפיל, לצבוע בצבע זה או אחר את שעת המפגש? האם נוכל באמת ובתמים לפגוש במה שעומד לבוא? חפים מתביעות, מדרישות, מהתניות?
עוד יהיה זמן לכל אלו. עוד יהיה זמן למה שאנחנו רוצים, דורשים, מקווים, מייחלים, חולמים ומתכוונים. אבל בין שאיפת השנה שעברה לבין נשיפת השנה החדשה, יש רגע אחד של שקט שבליבו שבו יש לקבל אותה, את פקעת הזמן הסגורה עדיין בתוך עצמה, עלינו ולתוכנו. ולברך אותה, בלי פחד, בלי היסוס, מתוך ענווה וקבלה – היי אשר תהיי והיי ברוכה באשר תהיי.