אלי, כל בוקר כשאני פוקחת את עיני וסיזיפוס מגיש לי את הסלע היומי שלי, תן לי לזכור את דרך המים.
תן לי לזכור את הזרימה המתמדת, הקלה, שאין בה מאמץ. תן לי לזכור כי הכל משתנה כל הזמן, נטווה ונפרם, עולה למרומים, יורד למעמקים, קוצף בשצף, נח באיטיות מתפנקת, מבעבע, מחלחל, סוער, עוטף ונע כל הזמן.
תן לי לזכור כי, למרות כל זאת, הכל נשאר כשהיה והכל אחד.
תן לי לזכור כי בדרך המים אפשר לעקוף, להמיס, להציף ולעבור כל מכשול, כל אתגר, כל סלע, יהיה אשר יהיה משקלו וגדלו. בדרך המים יש מקום לאמונה, סבלנות, עדינות והתמדה.
אלי, כשאני פוקחת את עיני וסיזיפוס מגיש לי את סלע המציאות הקשה, תן לי לזכור כי המים יכולים לעלות גבוה, רק אחרי שהם ירדו למקום נמוך. תן לי לזכור כי המסע לראשי ההרים ולעומקי התהום יכול להיות מהנה ומספק לכל אורכו ולא רשימה של כישלונות והצלחות, מאמץ ומנוחה. תן לי לזכור כי בכל מקום שבו המים זורמים – בערוציהם הסודיים הבלתי נראים, בתהומות, במטרי זעם או ברכה מהשמיים או בנהרות רחבים, הרי שהם מחוברים טיפה לטיפה, הם אחד. תן לי לזכור בתהום את חדוות השמים ובסעור הגלים, תן לי לזכור את פכפוף הפלג.
אלי, תן לי לזכור כי גם כשהכל נראה קפוא, ישנה זרימה ובשעה הנכונה יופשר הקרח.
אלי, תן לי לזכור כי הדבר היחידי שיכול להזיק למים הוא הזיהום שאני, סיזיפוס ואחרים, פולטים בניסיונותינו הבלתי פוסקים להשאיר את הסלע על ההר.