זהו בעצם ספר החיים הראשון שעשיתי לאמא שלי (הכל מתחיל באמא…) שמספר את סיפור ילדותה בשואה בעיקר.

בת שמונה היתה אמי כשכינס אביה את בני המשפחה בליל ה-13/10/1942, אל מול בתי העיירה המשרפים בעת חיסול הגטו. הוא צייד את ילדיו בכסף ובגדים, הנחה אותם במלים אחרונות וביקש: מי שיישאר בחיים – שיספר.” שישים ואחת נים עברו מאז, הילדה רחל כמעט בת שבעים. הספר הזה הוא מילוי בקשתו האחרונה של אביה.

הספר מצייר את מה שנחרט בזכרונה של ילדה קטנה מימי העיירה המאושרים, מתחילתו של החורבן ומאימי המלחמה, המוות, הפרידה וההסתתרות.

סיפור ההשרדות של אמי מלא בצירופי מקרים, מזל, רצון לחיות, חושים מחודדים ושכל ישר.

על כריכתו האחורית של הספר מופיע ציור של ענף חדש היוצא מגזע כרות. זהו ציור שציירה אמי שוב ושוב במהלך השנים והוא מסמל את יכולתם וכוחם של החיים להמשיך ולצמוח ולינוק את חיותם משורשי העבר, למרות הכריתה.

בצאתו לאור, הספר לא רק ממלא אחרי בקשתו של סבי, אלא מגם מסייע לנו – הענף החדש של המשפחה להכיר ולהתחבר אל השורשים של משפחתנו, אל שורשי האדמה שלנו. לתהוודע אלולזכור את הגזע האיתן שנכרת – כדי שנוכל להמשיך ולהצמיח ענפים ועלים חדשים. לא במקום אלו שנכרתו, אלא מתוכם, מתוך ליבם.