שחר קדמון מגיע אלי בוקר אחד של קיץ לפני שנה. "גלי אמרה לי לבוא אליך," הוא אומר. "מי זאת גלי?" אני שואלת. "הכרתן כשהייתן נערות. כבר אז כתבת יפה," היא אומרת. באחת אני נזכרת בתקופה ההיא, לפני למעלה משלושים שנה. שחר מעט מבוגר ממני, אבל שנינו חוזרים להיות מתבגרים קיבוצניקים.
"על מה הספר שלך?" אני שואלת אותו כשאנחנו יושבים במשרד שלי. הוא מוריד מיד סנדלים, גם ככה אני מתפלאה על עצמי שאני פוגשת אותו בלי שקראתי מילה. אלו ימים מיוחדים.
הוא מנסה להסביר: "זה ספר שאני מלווה את אבא שלי 40 יום אל המוות שלו, אבל זה יותר מזה, כל השירות הצבאי שלי בשייטת 13, הילדות בקיבוץ. ויש לי כבר שם לספר, צל בתוך המים." אני מצטמררת. בדיוק סיימתי לכתוב נובלה בשם "צל שבתאי" – סביב הליווי את אמא שלי אל מותה. אנחנו שוקעים לשיחה, ואני מתאהבת מיד. אבל תוהה ביני לבין עצמי, האם תהיה הכתיבה שלו כמוהו?
שחר שולח את החומרים, מטביע אותי בתוך חתיכות סיפורים כתובים להפליא. הן צפות, צוללות, טובעות, נפרדות, מתחברות, עולות ויורדות. על מה לעזאזל הספר הזה?
"תן לי חודש," אני מבקשת, "תן לי לצלול עמוק (הוא יבין) לים המלים שלך, ואעלה עם משהו." "חודש בלעדי?" הוא תוהה, אבל מסכים, אנחנו מסכמים על ביקורים לא מחייבים, כדי לקחת אוויר.
אני צוללת ומתחילה להתבהר לי תמונה כזו – של המסע הראשון שאליו יוצאים בני האדם עלי אדמות – מסעו של נוח. הספר מצטייר לי כמו תיבה שאליה מוכנסים הזכרונות מהעולם הישן, סיפורי ילדות, שייטת, טביעות, חוויות מציאות ודמיון, וארבעים יום ולילה של מבול ושייט שבו מתבצעת פרידה מהאב – המייצג את העבר ואת כל מה שהיה ואיננו עוד.
תהיתי – איך יסתיים הספר? האם תהיה תקווה? האם משהו ישרוד את המסע?
ואכן, זה קרה. ביחד מצאנו את הסיפור שישרוד, סיפור שבו יש מקום לאהבה להתממש בעולם, ולאור לזרוח דרכה.
הספר של שחר, ושחר ליוו אותי בתקופה אישית קשה. תקופה של צל בתוך המים, בתוך האוויר, בתוך הלב, הם החזיקו לי את היד וכיוונו לעבר מה שחשוב בחיים ואל האור. זה מסוג הנסים שמתרחשים בחייה של עורכת שמגיעים האנשים הנכונים עם הסיפורים הנכונים לדרך שלי.
הספר ערך קמפיין מימון המון מוצלח וממשיך להמכר באופן פרטי.