נועה ברקת
  • עמוד הבית
  • עורכת ספרים
    • ספרי זיכרון
    • ספרי חיים
    • אנתרופוסופיים
    • ספרי-אומן
    • הריון ולידה
    • יועצת ביוגרפית
      • שאלות חיים
      • שער היעוץ הביוגרפי
      • ביוגרפיה
  • ספרים שערכתי
  • מי אני?
  • מה שאני כותבת
    • שומרת לילה
    • מחשבות על החיים
    • סיפורה
  • צרו קשר
  • 0 פריטים0₪
  • עמוד הבית
  • עורכת ספרים
    • ספרי זיכרון
    • ספרי חיים
    • אנתרופוסופיים
    • ספרי-אומן
    • הריון ולידה
    • יועצת ביוגרפית
      • שאלות חיים
      • שער היעוץ הביוגרפי
      • ביוגרפיה
  • ספרים שערכתי
  • מי אני?
  • מה שאני כותבת
    • שומרת לילה
    • מחשבות על החיים
    • סיפורה
  • צרו קשר
נועה ברקת
  • עמוד הבית
  • עורכת ספרים
    • ספרי זיכרון
    • ספרי חיים
    • אנתרופוסופיים
    • ספרי-אומן
    • הריון ולידה
    • יועצת ביוגרפית
      • שאלות חיים
      • שער היעוץ הביוגרפי
      • ביוגרפיה
  • ספרים שערכתי
  • מי אני?
  • מה שאני כותבת
    • שומרת לילה
    • מחשבות על החיים
    • סיפורה
  • צרו קשר
  • 0 פריטים0₪
  • עמוד הבית
  • עורכת ספרים
    • ספרי זיכרון
    • ספרי חיים
    • אנתרופוסופיים
    • ספרי-אומן
    • הריון ולידה
    • יועצת ביוגרפית
      • שאלות חיים
      • שער היעוץ הביוגרפי
      • ביוגרפיה
  • ספרים שערכתי
  • מי אני?
  • מה שאני כותבת
    • שומרת לילה
    • מחשבות על החיים
    • סיפורה
  • צרו קשר
חופשה משפחתית
ראשי מחשבות על החיים חופשה משפחתית
אין תגובות

השבוע חזרתי לנתניה.

כשהייתי קטנה, היתה המשפחה נוסעת מדי פעם למה שנקרא "נופש מבושל". התהליך היה כזה: המשפחה היתה מקבלת מצרכי מזון לשבוע, עולה על משאית הקיבוץ ביחד עם משפחה נוספת ומגיעה אחרי שעות ארוכות וחמות לנתניה, לדירה של הקיבוץ (מי יודע מה קרה לדירות האלו, שהיו לכל קיבוץ שמכבד את עצמו בשנות השישים השבעים?). בדירה היתה אמבטיה, מטבח, שירותים וככל הנראה היו גם מיטות…. – היה בה משהו שלא הכרנו: תא משפחתי משותף על כל איבריו.

כאן היתה  המשפחה מתרגלת חופשה משפחתית. הולכים ביחד לים, מבשלים ואוכלים ארוחה משותפת, נחים מנוחת צהרים, ואז הולכים שוב לים, עד החשיכה וחוזרים לשנת הלילה. הולכים לישון. ביחד. כל המשפחה באותו בית.

אלו היו ימים של אושר צרוף. למי שלא גדל בקיבוץ קשה להסביר זאת. אולי קשה גם להבין מה ההנאה הגדולה של משפחה ביחד באוגוסט, עושה כלום, חיה, מתנהלת, בלי טלוויזיה ובלי אייפון. היו ימים כאלו שהילדים שלי היו קטנים שהעברתי בחריקת שיניים, זוכרת כמה רציתי אז, כשהייתי קטנה, להיות משפחה.

אני לא זוכרת שהיה חם, שהיה משעמם, שרבתי עם האחיות, שהיתה עוד משפחה איתנו בבית, אני לא זוכרת שהיו מדוזות, אני לא זוכרת את החול, אני לא זוכרת את הנסיעות בארגז הפתוח של המשאית, אם כי אני מתארת לעצמי שהקאתי, כמו בכל נסיעה.

השבוע ירדתי במדרגות המובילות לים, ולרגע חזרה אלי תמונה של הפנסים הקטנים שהיו אז בירידה לים והקסם שהיה בילדותי, לפסוע עם אמא יד ביד (אני כן זוכרת את השמלה הצהובה שהיא לבשה ואת תסרוקת הבננה שלה) ואת הביטחון שהעולם הוא טוב ואמיתי.

גם מחוץ לקיבוץ, גם בקיץ.

שיתוף
  • Facebook
מחשבות על החיים
« הקודם
הבא »
השארת תגובה

ביטול

הרשמה לבלוג נוע תנוע

אישור ההרשמה בדרך, אולי הגיע לספאם, אז חפשי אותי גם שם

יורדת מהעננים
אמטיפוס ביוגרפיה ביוגרפיות מוארות גילאי מפתח הריון ולידה חגים ומועדים יעוץ ביוגרפי מחשבות על החיים מיומנה של העורכת מפת חיים נוע תנוע סיפורה ספרי אומן ספרי זיכרון ספרי חיים ספרי ילדים ספרים ספרים אנתרופוסופיים ספרים על הריון ולידה ספרים שערכתי ספרי פרוזה פותחת ספרים פרוזה שירה
יוצא מהמגירה
  • מפגשי הראשון עם הפיות (עד כמה שזכור לי)/ יפעת מנטל
  • הפיות של יפעת
  • into the woods
הרשמה לבלוג נוע תנוע

בניית אתרים - WordPress
Design by Elementor
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס