חג האור, בלב החושך של החורף, הוא סימן שאלה שהעמידו הדורות לפנינו. כן, אני מכירה את כל ההסברים. את אלו הפסיכו-ביולוגים שטוענים שאכילת שומנים ופחמימות והדלקת אור מפחיתים דיכאון וחרדה. את הגישות התרבותיות-קמאיות שעסקו בפולחן שמטרתו להשיב את השמש וחומה, וגם את הרוחניות שמדברת על האור והחום הפנימי שיש להדליק בלב הקור והחושך.
במקום לבכות על החושך, מוטב להדליק נר, אמרו הסינים העתיקים ואני בוכה ומנסה שהדמעות לא ירטיבו את הלהבות הקטנות.
ולכל מי שהחושך נגע בו והאור בקצה המנהרה כבה לו לרגע, סיפור קטן, כולו אמת, שסיפר לי איש יקר אי שם בימי נעורי:
"כשהקבוץ היה רק אוהלים וביצות והחלוצים עבדו בימים ורקדו בלילות, היה רווח מנהג כזה שכל חלוץ בתורו היה פורש לתוך דיכאון ויאוש. החלוץ המיואש היה שוכב יום-יומיים במיטתו, זוכה לביקורים מחבריו והרבה עידוד ותמיכה ואז היה שב מלא מרץ וכוח לעבודת כיבוש השממה.
יום אחד הגיע תורי.
שקעתי לי לזרועות היאוש, אלא שבניגוד לחברי, לקחתי את העניין ברצינות רבה. בכל פעם ששמעתי פסיעות רגליים בדרך אל אוהלי הבודד, מיהרתי וכיביתי את פנסי, כך שיחשבו חברי שאני ישן ויעזבו אותי במנוחה.
מיום ליום שקעתי יותר ויותר אל היאוש, וללא תמיכת החלוצים כמעט ולא היה סיכוי בידי.
יום אחד, שמעתי את הפסיעות המוכרות ומיהרתי כהרגלי וכיביתי את פנס הלוקס שלי. חיכיתי זמן מה עד שדימיתי שהחבר הלא רצוי יתייאש ואז הדלקתי את הפנס שוב. להפתעתי, חברי עמד בפתח האוהל. הוא נכנס, עודד את רוחי וחילץ אותי מדכאוני.
לשאלתי מדוע לא התייאש, ענה לי: אם אתה הולך בכיוון האור, עליך להמשיך ללכת בכיוונו, גם אם הוא נכבה.
אם תתמיד ללכת בכיוון הנכון, תמיד ידלק האור מחדש."
חג שמח ומלא אור לכולנו!