נוע תנוע

הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרהמכל הכיוונים:

כשדמיינתי לעצמי את מורה הנהיגה האידאלי – הוא היה טיפוס חביב, סבלני ובעיקר תקשורתי. בדיוק כמו שאני מפנטזת שימציאו לווייז

אני ארעית. בית המשאית שלי ארעי. היומיום שלי ארעי. וערב חג הסוכות, הקיום הארעי שלי מתחבר לפתע למצווה – בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ,

אתמול בצהריים יצאנו לדרך, לעשות את החג בקיבוץ. המשאית נהוגה על ידי הדוד מן הקיבוץ, ואני ברכב שלו. הרעיון נולד

כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת.

אשה אחת שאלה בתגובה לפוסט הקודם: “מי מוכן לספק לכם מים בלי לגבות תשלום?” וגרמה לי לרגע להרגיש את החלק