נוע תנוע

24 שעות לא הייתי בבית. כלומר במשאית. התגעגעתי. כך שהבוקר, קמתי בבית הסמוך, הלכתי לרוץ וקיבלתי (לא לבד כמובן) החלטה

יום ראשון שהוא גם יום ראשון לעבודה בחיי החדשים. לקחתי את הלפ-טופ, המשקפיים והלכתי מהבית שבו אני מתארחת אל המשאית.

המשאית חונה במרחביה. מושב בעמק יזרעאל. היא חונה מול מרחבי שדה חרוש. ואני מרגישה את ההתרחבות והמרחב שנמצא מחוץ לקירות.

ביומיים האחרונים נשארנו בלי כלום. הריהוט עבר לילדים, כמעט עד שולחן האיקאה האחרון.  מזל שהמיטה נשארה בדירה ויכולנו להשתרע בין

אבל מה יהיה הילדים? השאלה נשאלת הרבה פעמים, הן על ידי חברות וקרובי משפחה והן פנימית – כי גם בתוכי

בשבועיים הקרובים עלי להפרד מרוב חפצי. הבית כבר התרוקן מחפצים רבים – מיטות ומגבות, ספרים וסירים. אבל עדיין בהערכה גסה

הבוקר עברתי טסט פנימי, מבדק, כמו שהמורה שלי לנהיגה (ולחיים, את זה הוא לא יודע…) מכנה זאת.  כנראה אעבור טסט,

אתמול בצהריים, בבית הדואר הקטן בפרדס חנה עברה המשאית האדומה לבעלותנו – של בעלי ושלי. אני בעלת משאית. ובעלי גם

רוחב המשאית הוא 2.5 מטר, כמעט מטר יותר מרכב רגיל. פלוס או מינוס. האתגר לנהוג אותה הוא להישאר במסלול ולא

זהו החודש האחרון שלי בבית. סלון. חדר שינה. שירותים ומקלחת. מטבח. מסדרון בין לבין. אני משוטטת בינהם, בין הפעולות האנושיות

חנייה או הוויה אחת השאלות הראשונות שמופנות אלי אחרי שהרעיון שאני עוברת לגור במשאית נקלט, לפחות ראשונית – היא אבל

משאית? קראוון? בדמיוני ראיתי אותנו נוהגים עגלה רתומה לסוסים, סטייל המערב הפרוע. נוסעים בארץ בראשית לחפש אחרי בית קטן בערבה.