אני כותבת לכם עדיין מבית המשאית, אבל כבר מכליל, ועוד רגע בחזרה בבית הבטון. (10 ימים בלי הנכד שלי זה הכי הרבה זמן שנפרדנו מאז שנולד.)
איך לסכם את שעות העריכה הראשונות? הן התקיימו בארבע פגישות בביתה של אורית מיטל, העורכת, באבו גוש. שם, על שולחן העבודה עמוס הספרים שלה, קראנו וערכנו שיר אחר שיר. מתוך כ-80 עמודים של שירים, הגענו לעמוד 24. וכשאני אומרת הגענו, אני מתכוונת שקראנו, לא שסיימנו.
עריכת שירה מתנהלת בצורה שונה לחלוטין מהאופן שבו אני עורכת כתבי יד. ה”שיחה”, שאותה אני מנהלת עם כתבי היד בצורה של מחיקות, תוספות והערות שיש בהן הסברים או שאלות – מתרחשת כאן בשיחה, פנים אל פנים. שאלות של יעילות, קצב, הספק, מהירות ותקציב – נענות בצורה שונה. לאט, נינוח, מהורהר, יקר, מוקפד. זוהי עריכה בתפירת עילית. ואני, שבדרך כלל מסתפקת במועט, מרשה לעצמי, פעם בשלוש-ארבע שנים את הזהב הזה.
יש שירים שזקוקים רק לניעור קטן. פסיק, נקודה או ביטולה. שבירת שורות או איחודן. לפעמים הם בכלל שייכים לשיר שלפניהם או אחריהם ואפשר לחברם. אני חושבת שמתוך 30-40 השירים שעברנו עליהם, יש עשרה שירים שצרותיהם נפתרו בקלות.
יש שירים שזקוקים להנהרה. איזו מילה יפה זו להנהיר, כלומר לפרש, להסביר, לעזור לקוראת להיכנס לנהר המחשבות שלי, בלי להסביר יותר מדי, בלי להקל על הקפיצה. בלי לבלבל את המוח.
יש שירים כמו זה שחותם את ההרהור הזה, שנתקלים בחוסר הבנה. זה במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב, הפרשנות בדיוק הפוכה. ברגע הראשון יש לי תמיד נטייה ליישר קו עם הפרשנות המקובלת יותר. להבין את השיר מחדש כמו שמבינה אותו העורכת שמתווכת את איך שתבין אותו קוראת מן השורה.
למשל, השורה השלישית בשיר הזה:
אני רוצה לקרוא לבתי אַפּוֹלוֹנְיָה.
לַעֲטֹף אוֹתָהּ בִּגְלִימַת מֶשִׁי וּלְהָגֵן עָלֶיהָ,
אוּלַי בְּדֵלְפִי, הֵיכָן שֶׁשְּׁנֵים-עָשָׂר כֹּהֲנִיה מְפָרְשִׁים מְסָרִים סְּתוּמִים
רגע, אורית עוצרת אותי. זה באמת מה שאת מאחלת לבת שלך? זה נקרא להגן עליה?
אני מנסה לרדת לשורש דעתה, למה לא בעצם?
את רוצה שהבת שלך תחיה באיזה מערה בדלפי, תמלמל כל מיני דברים ושגברים יפרשו אותה כמו שהם מבינים? לא. את רוצה להגן עליה מפני זה.
נכון… אני לא רוצה שגברים יסגבירו אותה. אני גם לא רוצה שהיא תחיה בדלפי, זה רחוק ממני וזה אתר ארכיאולוגי והכול הרוס שם. זו מטפורה, אבל היא לא עוברת.
אורית מציעה שאוסיף את המילה – מפני, שהופכת את המשמעות על פיה. כלומר להגן עליה מפני שנים עשר הכוהנים…
בלילה, אני מתעוררת מרעש יריות מרוחקות. אמנם אני בהר הרוח כבר שלושה לילות, אבל יריות כאן לא נשמעות לי כמו יריות בכליל או בהרדוף. הלב שלי דוהר. אני יורדת מהמיטה ושותה מים. עד שאני נרדמת בחזרה, אני תוהה למה התכוונתי באמת בשיר, ואני מרגישה שאני כן רוצה שהבת שלי תהיה אישה שיודעת, אורקל. אני רוצה שהיא תהיה מישהי שאפשר לקבל ממנה השראה ושירחשו לה כבוד. אישה שבוחרת להקשיב לקול האינטואיציה שלה.
בבוקר כותבת ככה:
אני רוצה לקרוא לבתי אַפּוֹלוֹנְיָה.
לַעֲטֹף אוֹתָהּ בִּגְלִימַת מֶשִׁי וּלְהָגֵן עָלֶיהָ,
אוּלַי בְּדֵלְפִי, שֶׁבָּהּ שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹהֲנֵי אַפּוֹלוֹ מַאֲזִינִים לְמוֹצָא פִּיהָ,
מוֹצִיאִים לַפֹּעַל אֶת חֶזְיוֹנוֹתֶיהָ.
האם זו הגרסה הסופית? כנראה שלא. אבל אני מרוצה. הצלחתי לנסח מה אני רוצה לומר, ולעשות זאת מול חוסר הבנה זהו תרגול טוב ומסייע לי לארח טוב יותר את הקוראים בחדרי השירה הפנימיים שלי.
והנה השיר, כמו שהוא ברגע הנוכחי
אני רוצה לקרוא לבתי אַפּוֹלוֹנְיָה.
לַעֲטֹף אוֹתָהּ בִּגְלִימַת מֶשִׁי וּלְהָגֵן עָלֶיהָ,
אוּלַי בְּדֵלְפִי, שֶׁבָּהּ שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹהֲנֵי אַפּוֹלוֹ מַאֲזִינִים לְמוֹצָא פִּיהָ,
מוֹצִיאִים לַפֹּעַל אֶת חֶזְיוֹנוֹתֶיהָ.
אֲנִי לא רוֹצָה שיִכְאֲבוּ לָהּ הַשִּׁנַּיִם.
בַּשָּׁבוּעַ הַשְּׁלִישִׁי לְהֵרָיוֹני הַשְּׁלִישִׁי, אֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּת,
אִמָּא, הִיא אוֹמֶרֶת, שְׁמִי מִרְיָם.
אֲנִי מַאֲמִינָה.
ככה נראה דף אחרי עריכה ראשונה:
