לפני עשרה ימים בערך, כתבה לי העורכת שעד אז שידרה התלהבות רבה מהספר, שהיא בערך באמצע כתב היד ושזה לא עובד.

היא כתבה שלא ברור מה אני רוצה ומה אני מחפשת, שעשיתי מחקר עצום ומרגש אבל לא ברור מה מניע אותי. וגם הציעה שאולי אני מעין כוהנת מודרנית של דת האלה שעוד מתביישת בפינה.

נכנסתי לשיתוק ולמיטה. זה קל בימים האלה שממילא הכול צונן בהם וחשוך ומכאיב ומר. שתי נשים שקוראות את כתב היד מיהרו לנחם אותי, אבל לא התנחמתי. וכמו שאני עושה הרבה בזמנים האלו של ירידה פנימה והליכה אל החושך, הרשיתי לעצמי לכאוב: את הכאב של הילדה החכמה והמוכשרת שהייתי, שגדלה בקיבוץ של אנשים מוכשרים וחכמים שגם כתבו ויצרו ומאיזו שהיא סיבה לא ידועה לי עדיין, לא זיהו אותי כאחת משלהם. או שאולי ההפך הוא הנכון: אני לא זיהיתי אותם כשלי. כי כשאני נזכרת בעצמי הצעירה מלפני 40 שנה, נראה שדווקא כן זוהיתי וכן סומנתי וכן כתבתי את הצגת י”ב שלנו ונשלחתי לסדנה למשוררים צעירים, ובכל זאת מתישהו בין נעורי לשירות הצבאי, לשנה שעבדתי בה בקיבוץ, איבדתי את קולי הכותב. לקח לי עוד הרבה שנים למצוא אותו. 
ויש משהו בחזרה הזו בין היתר לסיפור המכונן של הקיבוץ ב-1948, לדמויות, לעדויות, לפואטיקה, לנבירה האינסופית בארכיונים וההכרות המעמיקה שפיתחתי עם ותיקי הקיבוץ המתים זה מכבר, ולאהבה שלי אליהם, שבאמצעותו אני אוספת את עצמי, את עצמי שהשארתי מחוץ למחנה. ואני מזהה את המחנה שלי מחדש. כאדם בוגר, כסבתא, ואני אומרת: הסיפור שלכם הוא הסיפור שלי, אתם ההשראה שלי, הלב שלי יוצא אליכם ואני אוספת אותכם לתוך המחנה הפרטי שלי. מבינה את עצמי ואותכם טוב יותר. ואוהבת מאוד.
ואולי זה ההסבר מדוע כששמעתי שמשמר העמק קלטו את נחל עוז והציעו להם להישאר לשנה, פרצתי בבכי. ובכל פעם שאני קוראת על המעשה הזה אני מתרגשת ונחנקת מדמעות. כי פעולת האיסוף הזו, האמירה המעשית והאימהית הזו שמפנה מקום למישהו אחר, היא זו שבגללה, כך אני מאמינה, בחרתי להיוולד בקיבוץ ולקהילה. בחרתי לגדול במקום שמאמין בעבודה, בחיים משותפים ושמה שמכתיב את צעדיו אינו קפיטליזם וכסף. ונכון, שהיום המקום עשיר ומשגשג, אבל הנה, זו לא שאלה כלכלית אם לעזור. זו שאלה מוסרית.

זוהי רוח מקום שקוראת לי, שאני קוראת אליה ואני באמת חושבת שהעורכת שלי צודקת, לא מספיק הסברתי את זה דרך השירים. שאני רוצה להאיר את העולם חדש ישן הזה שבו יש מקום לכל אחד ואחת. את העולם החדש-ישן הזה של דת מטריאכלית שאני מתגעגעת אליה – הן מהעבר הרחוק מאד והן מהעתיד הקרוב לבוא. ואולי זה לא במקרה שעוד לא מצאתי את קולי המדויק ואני מגששת אחריו ומגמגמת ומביאה המון עובדות וסיפורים של אחרים. אולי כל מה שאני יכולה לעשות זה לאסוף ולהעיד ומדי פעם להאיר בפנס כשאני יודעת מה נגע בי.
אז אולי יהיה ספר ואולי הוא עוד בדרך. לפעמים מי שקוראת רואה יותר ממי שכותבת…

הָיְתָה דֵּי מְלָאכָה

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה בְּהַתְאָמָה גְּמוּרָה לְעוֹשִׂים בָּהּ.

הַדֶּשֶׁא גָּדַל בְּמִדָּה שֶׁנִּקְצַר, הַמַּיִם נָבְעוּ בְּמִדָּה שֶׁנִּשְׁתּוּ

הַכּוֹחַ הִסְפִּיק לָמָּה שֶׁהָיָה לַעֲשׂוֹת.

הַהֶצֵּעַ תָּאַם לַבִּקּוּשׁ, וְהַבִּקּוּשׁ יָצַר אֶת הַהֶצֵּעַ

וְכָל מְלָאכָה הִצְטָרְפָה לִמְלָאכָה

וְלֹא הָיָה אִישׁ שֶׁלֹּא הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ נִדְרֶשֶׁת.

וְהַמְּלָאכָה יָצְרָה מְיֻמָּנוּת וְהַמְּיֻמָּנוּת אֶת הַכִּשָּׁרוֹן.

כָּל חִסָּרוֹן יָצַר יִתְרוֹן.

וְכָל יוֹם הֵבִיא אִתּוֹ מְלָאכוֹת יְדוּעוֹת וְיָצַר מְלָאכוֹת חֲדָשׁוֹת.

וְכָל בֹּקֶר נִפְתַּח בִּמְלָאכָה

וְכָל עֶרֶב שָׁלְמָה

וְנָחָה הַדַּעַת בְּחֵיק הַמַּלְאָכִים

הרהורים קודמים