הנרטיב השני שהתחיל לפני שנתיים וחצי לגלות את עצמו הוא סבתות קדומות.

אין לנו מילה טובה בעברית ל Ancestors ואם אתם כמוני, דור שני, גם סבתות וסבים של ממש לא היו לנו. וגם לא סיפורים עליהם. מה ילדה בת תשע כבר יכולה לספר על הוריה?

ואז נולד לי נכד ראשון. הפכתי לסבתא בעצמי, ולא רק זאת, אלא שנכדי והוריו גרים  בדלת שלידי.

כמו שכשהפכתי לאם גיליתי מה היה חסר לי (אמא צמודה ולא בלינה משותפת), כך התגלה לי ששהגעגוע שמלווה אותי מילדותי הוא גם לסבתות שלי. כשהחזקתי את הנכד שלי בזרועותיי והפכתי לסבתא, הבנתי שאני מתגעגעת בדיוק למגע הזה. 

כמה שנים לפני כן, היה לי מפגש חזק ומפעים עם השושלת שלי. זו היתה חוויה שבמהלכה חוויתי את הדורות הקודמים, היו המונים מהם, והם אפפו אותי באהבה עזה ושיגרו את המסר שאני אהובה ושהכול בסדר. הרגשתי מחוברת לרשת האנושית שכולנו נולדים, חיים ואף מתים בתוכה.

אחרי שתי החוויות החזקות האלו קרה דבר מוזר ביותר במציאות. האמיתית. הכנתי לאבא שלי ספר על חייו ורציתי לבדוק משהו בתאריכי הלידה של הוריו.

נכנסתי לאתר בית התפוצות שנקרא אנו והתחלתי לשוטט. ולפתע, כמו דלת קסמים, נפתחה לי שושלת שלמה של סבתות. שבעה דורות אחורה, שושלת  רצופה של סבתות, עד הראשונה בת המאה ה-18, רבקה בלומה.

איך אפשר להסביר את התעלומה? שכל חיי התגעגעתי לסבתות שלי, ורק אחרי שהפכתי לסבתא גיליתי את השושלת הזו? (אפילו בן דודי מרטין, החוקר הגינאולוגי של עץ המשפחה לא הכיר אותה, אני נשבעת שהיא הופיעה כך לפתע מהשמיים…)

התחלתי לחקור ולחפור וכל סבתא זכתה לכמה שירים על שמה. כל סבתא מייצגת חלק מהסיפור שלי ואולי מהסיפור הגדול יותר על שושלות מטריאכליות.