הגענו לחניון נחל מנגן בעמק ססגון ביום שלישי על הבוקר. את הסלט עוד קצצנו בגרופית שבה חנינו ללילה, ואז אפף אותנו השקט המבורך של המדבר. מה סוד הקסם של ההרים התמירים האלו שמשובצים באדום ושחור וצהוב? שעומדים כאן בדיוק באותו אופן מאז שהאדמה עוד היתה צעירה וחמה וגעשה ותזזיתית. אולי זה השקט, חוסר התנועה או האטיות שבה הכל משתנה, שמזכירים לנשמה שגם היא עשויה מחומרים כאלה. לא משנה כמה גועשים, רועשים ומשתנים הסיפורים והחיים שהנפש ממציאה ויוצרת, הנשמה נשארת תמיד שלמה וקיימת, כמו רכס ההרים הלבנים, הגבוהים, שמשתפלים לאט אל הנחל.
בערב הראשון הדלקנו מדורה. את המדורה הראשונה שלנו בעצם בכל המסע. כן, זה נשמע מוזר, אבל מתברר שאנחנו לא חיות שטח שחורשות ברגליים יחפות את המדבר, מדליקות מדורות וצולות דברים לארוחת ערב. שלא לדבר על ריח העשן שנדבק לבגדים. אבל הלילה היה צח ומכוכב והמדורה הקטנה דלקה לה בנחת וגוועה לאט לאט וישבנו על כיסאות נוחים ושתקנו ביחד עם המדבר.
בלילה השני ירד גשם שוטף. הרוחות נהמו והסתערו על המשאית, הר אדום שלא ניתן להזזה. הרוחות הביאו את הגשם מארצות רטובות יותר שהואילו לשלוח קצת מים למדבר. בבוקר קיבלו את פנינו שלוליות וזרימת מים שהתחילה במפל מהצוק שלידינו והמשיכה בדרכה הפתלתלה והעקשנית. קראנו שכבישים הוצפו, שנחלים שצפו וגם פקחי הרט”ג שבאו לפקח, אמרו שהמדבר זורם. אחר כך איחלו לנו המשך שהייה נעימה. לא ראינו שיטפון. שוב. ואולי טוב שכך. שיטפונות מדאיגים אותי. אולי כי אני מכירה מקרוב את כוחם של המים כשהם מצטברים להטביע, לסחוף ולשנות את תוואי השטח.
השמש זרחה שוב בצהריים והשמיים התבהרו. עמק ססגון עם שמו הססגוני מילא את הלב שוב ושוב בשמחה שקטה על עצם הקיום ואפשרות המסע הזה. להיות בתוכו בלי לזוז, לאט, בהתבוננות. להיות לרגע תושבי עמק ססגון.
מישהי שאלה אותי השבוע מתי אני הופכת את הבלוג הזה לספר. זו לא הפעם הראשונה שאני נשאלת את השאלה הזו או שואלת אותה בעצמי. ובכל פעם אני תוהה – אבל על מה הסיפור? יש התחלה ואמצע, אבל לאן מתפתחות הדמויות? מה מסע הגיבור כאן? מה האתגרים? מה הושג? מה הסיפור שאותו אני לא מספרת? שממנו אני מתחמקת? אני מקשיבה לשאלה ולהצטברות החוויות וגם לידיעה שאולי, כמו בחיים האמתיים, הסיפור הוא תמיד רק חלק מסיפור נרחב יותר. מה דעתך? מה הסיפור? זה מעניין? לקחת את זה צעד קדימה?
ולסיום – המלך נודד. בקיץ שעבר הוצאתי לאור ספר שנקרא “שובו של המלך”. הוא עוסק במסע של גברים אל עצמם, דרך שבעה ארכיטיפים: איש הפרא, המאהב, הלוחם, המלך, הליצן, המכשף והאיש הקדוש. הבוקר, בעודי רצה את ריצת הבוקר אל מכרה המנגן הנטוש, מנופפת לשביליסטים שעוברים כאן מדי פעם, עלה בדעתי לשגר עותק של הספר לנדודים. אני משאירה אותו בספרית השביל – ארגז תחמושת לשעבר שעכשיו מלא בספרים, מלווה בכמה כמה מלים ודף. נראה לאן יגיע, במי יפגוש ולאן תישא אותו הדרך.
מוזמנים לעקב אחרי מסעו של המלך
שבת שלום מאילת, נוגעים בקצה, בנקודה שבין ירכי היבשות הגדולות
הי נועה מאורוויל בדרום הודו.
לשאלתך מה לא מסופר, חשבתי על איך מתחזקים זוגיות כשחיים כל הזמן אחד בתוך השניה, איך מקבלים החלטות- לאן לנסוע, איך להצטייד…. תמשיכו לנוע בשמחה ובגילוי מחוזות חדשים. באהבה
נפלא. הטקסט, הדרך, התמונות. נפלא.
מעניין מה שסופר: הקשר, החברות, האנשים שאת אוהבת שהופכים את הדרכים לבית בפותחם את ביתם לאורך הדרך… ומעניין מה שנרמז אבל לא סופר: ההימנעות מקהילה. הימנעות מבית, רחוב ושכונה. גם ממשפחה? הכאב שמניע להתרחק, לזוז, להמשיך לנקודה הבאה.
הרצון בקשר על פי דרכך וההחלטה לתת לו זכות קיום.