שלושה דברים הביאו אותנו ליבנאל. הראשונה – יונית קריסטל שהזמינה אותנו בחום לבוא לבקר; השנייה – אשה צעירה שרכשה תשורה של מפגש פענוח סיפור לידה שתרמתי לקמפיין מימון המון; והשלישית – זוג חברים שלא פגשנו הרבה שנים, מאז ששבו בתשובה. 

כבר בעלייה לביתה של יונית, במעלה המושבה, הבנו שמציאת שטח ישר לחנות בו יהיה מאתגר. הצלחנו איכשהו למצוא משהו שנראה סביר, ושקענו לשיחה ממושכת. יונית עשתה כבר פעמיים, ביחד עם משפחתה, מסע בארץ ישראל עם עגלה וחמור. אלו מסעות דומים, אבל גם שונים מאד. לעומתה אנחנו בורגנים מאד, עם הוויי-פיי, מקרר, מזגן, טלוויזיה ומקלחת שלנו. יונית עוסקת בלמידה והוראה של מלאכות מסורתיות. זהו ידע שכמעט ואין לו שימוש כבר, ומצד שני הוא בלב התרבות האנושית. דיברנו שעות על הספר שהיא כותבת, על הקארמה שלו עד כה  ועל המכשולים שיש לעבור. כעורכת ספרים וכמפיקה – אני יכולה לאבחן די בקלות מה הבעיה ולנסות להציע פתרון או דרך להתקדם בה. ישבנו עוד כמה שעות בניסיון לראות איך אפשר לקדם את הלידה הארוכה הזו. אמרתי לה שזה נראה שהיא כבר בשלב הלחיצות, שזה לא הזמן לעצור, או לחזור אחורה, צריך לתפוס קצב טוב.

קיבלתי ממנה בתמורה לייעוץ שלי שתי חבילות צמר צבועות כתום טבעי ומגניב. והבטחתי להמשיך לעזור, אם אוכל. הספר מכיל כל כך הרבה ידע והתנסויות ותמונות. אני מחזיקה לו אצבעות.

הלכתי ברגל מיונית למושבה, למפגש פענוח סיפור הלידה. כמו שקורה הרבה פעמים במפגשים כאלה, זה לא רק על הלידה, אלא גם על החיים ועל מה שקורה עכשיו. הלידה היא מפתח להבין אתגרים ודפוסים, כמו גם לזהות את הכוחות והיכולות. פגישות חד פעמיות נועדו בעיקר לאבחון ולניסוח מחדש של הסיפור בצורה כזו שהוא יהפוך מאבן שקשורה לרגליים – לכנפיים וכוח מניע. אני משתמשת באותם הכישורים שלי: להתכייל על התדר של הסיפור, לזהות את הנרטיב השולט ולפתוח אותו, להרחיב אותו. כמעט תמיד מסתתר בפינה האוצר האישי שיש לגלות, זה שיכול להצעיד קדימה.

בדרך חזרה אל יונית כבר היה חם מאד. אחרי התלבטות (לא דיברתי עם החברה שלי כבר 15 שנה…), התקשרתי. גם היא וגם בעלה כל כך שמחו, ממש התרגשו, וכשהתברר שממש ליד הבית שלהם יש שטח ישר, עברנו להיות שכנים שלהם לכמה ימים.

יבנאל היא כפר. שטחים חקלאיים, ברובם לא מעובדים, גובלים בבתים, שחלקם מטים ליפול. במרפסת אחת הבתים ראיתי סוס. בחצר החווה היו זרוקים חפצים מכל הסוגים, גן עדן לג’אנקים. מזל שנגמלתי מחפצים. המפגש עם חברינו הוותיקים היה נפלא. כל כך שמחתי לגלות שאנחנו עדיין קרובים מאד, שהחזרה בתשובה היא רק הצורה שלהם ליישם את אותה המהות שעליה אנחנו מסכימים. להיות בני אדם חיוביים ולעמוד בשיעורים שמזמן לנו הגורל, או האל.

השבוע הסתיים בנסיעה לאורך כביש הבקעה, ציר אנרגטי קשה, אחד מצירי ההזנחה של המדינה. היה גם חם. רמז והקדמה למה שעומד להתרחש כאן ביתר שאת בחודשים הקרובים.

מיץ היה אומלל. לקחנו אותו לקבינה הממוזגת, אבל זה לא עזר. הוא בילה ברביצה ממורמרת את שארית היום, מתכנן את הפוסט המתלונן שיעלה לדף הפייסבוק שלו.

אנחנו השתתפנו במפגש עם קוייח השליח מאלסקה וניסינו לרפא את ים המלח. אני שאלתי את עצמי האם ריפוי משמעותו שים המלח יהפוך להיות מתוק, או שיפסיקו לשאוב ממנו מים, אבל ההרגשה העיקרית שלי היתה שהוא זקוק לליווי רוחני למוות. שזה המקום שבו המים מגיעים כדי למות, להשתחרר מהמטענים הרעילים שהם סוחבים, ושכמו אצלנו בני האדם – הבעיה היא איך לשחרר ולסחוב פחות. אולי על זה קוייח דיבר ואולי לא. הוא עולה צפונה עד לכנרת ואולי מצפון תפתח הטובה.

עד אז נשים פעמינו לירושלים.