קצת לפני החשיכה הגענו לתחנת סוף השבוע שלנו בשדמות דבורה, אחרי יום עמוס רגשית, ובלי לחשוב יותר מדי, נכנסנו לבוץ. כלומר גלגל אחד שקע והתחפר. כשדיברנו על זה בדיעבד, כשברקע הידיעות על עשרה נערים שטבעו בשטפון, יכולנו לראות את שרשרת ההחלטות הפצפונות שיצרה את המדרון החלקלק, שממנו תחלץ אותנו השמש ואם לא – אז כוחות הטרקטור של השכנה.

בינתיים, עד שזה יקרה, משאית הבית נוטה על צידה מעט,צדה הימני נמוך מצדה השמאלי –  מה שמעורר סחרחורת קלה. 

זה היה השבוע של יודפת. הישוב שאני מכירה בו הכי הרבה אנשים מבין הישובים שלא גרתי בהם…

חנינו בבוסתן של יודפת, שלמרות הטיולים הרבים באזור, כולל עם הגן של הילד (כיום בן 26, תעשו חשבון לבד), מעולם לא נקלעתי אליו, והוא מסוג המקומות האלו שקורנים איכות מיוחדת של בריאות ושפע. כבר ביציאה הראשונה שלו מיץ תפס עכבר ענקי, ואחר כך צד גוזל פיצפון. רדפנו אחריו במטרה להציל את חיות הבר ממלתעותיו, אבל הוא נהם בכעס והתחמק, שללו בפיו.

מהרגע הראשון ביודפת זכינו לביקורים רבים, ילדי כיתה ג' שהיו במקום בתקופת בנייה, ורווית המורה שלהם, שהיא חברה ותיקה, ביקרו אותנו כמעט כל יום. אנשים ירדו מההר לראות מי גר במשאית האדומה, התיישבו לשיחה קלה, הזמינו לבתים, אמרו – אני גר פה, בבית השני, אם אתם צריכים משהו – תבואו (כנראה שיש כאן הרבה בתים שניים…). פגשנו מכרים ותיקים וחברות של שנים ארוכות. ולפחות ערב אחד בילינו על בקבוק יין ושיחות על החיים והאם בגילנו אנחנו כבר מבינים אותם או שבדיוק ההפך.

קפצו לבקר גם חברות מהאזור – מלכה ממנוף, יעל מכרמיאל, אורלי מהרדוף ודפנה מטבעון. קפה יודפת, היושב בלב "בואכה יודפת", המתחם הנהדר בכניסה לישוב – זכה להרבה ביקורים, כמו גם חנויות אחרות במתחם: לחם עשהאל הנפלא, חנות הגבינות של חלב עם הרוח (הריקוטה הכי נימוחה בגליל, אם לא בארץ), טוטסי שעל הסנדוויצ'ים,  היינות ושמן הזית ב"הולך בתל", סטודיו מוי שאם הייתי יכולה הייתי קונה את כל מה שבו, ועוד.

התכוונו להישאר עד שלישי, ואז הארכנו לרביעי ואז כבר הבנו שנצא משם בחמישי, וגם זה בקושי.

והיה עוד ביקור אחד, שיחה שלא חשבתי שאהיה מוכנה לקיים, ורצף החלטות פצפונות, מדרון חלקלק, שינה את דעתי. ואני שמחה על זה. הנה הצד השני של הסיכון והסיכוי. מפני שכבר ממילא הייתי שקועה בבוץ הרגשי הזה עם כל הגלגלים והמשקל, בלי לראות איך יוצאים מזה – וכשהשיחה הסתיימה, הרגשתי שאור השמש זרח, ויש סיכוי לייבוש, או לפחות לדרך יציאה. ולפחות כבר אין התחפרות. והייתי כל כך בעננים מזה, שלא לקחתי בחשבון מדרון חלקלק אמיתי, ובוץ אמיתי – מה שמחזיר אותי להתחלה. הישמרו לכן ממדרונות חלקלקים! 

ובין לבין, בהחלטה פזיזה דומה החלטתי לפתוח למיץ עמוד פייסבוק משלו. זה התחיל כבדיחה, ונכון לרגע זה, יש לו כבר מאה עוקבים. אני בהחלט חושבת שהיכולת של מיץ לתמצת למשפט את החוויה שלו, היכולת שלו להתחתל, כלומר לפשט את המציאות, להגיד דברים באופן ישיר, בלי הרבה מלים, אבל עם הרבה נשמה – היא יכולת שיותר מתאימה לפייס, וכנראה גם לעולם. אני בהחלט שוקלת לאפשר לו גם לכתוב שירה. מוזמנים לעשות לו לייק…

בילינו את הבוקר בצפייה משתאה בעדר הפרים ורבים שאיתו אנחנו חולקים את ערוץ הוואדי ליד הבית של שני וגל.

אחר כך הלכנו לבקש עזרה. איזה מזל שנתקענו בבוץ דווקא במושב. אם כבר – אז כבר.