אזהרת טריגר: פוסט נוסטלגי, דביק משהו, במלאת שנה לבעלותנו על משאית הבית, פוסט שיכלול בתוכו התרגשויות משפחתיות ומעט טיפים לנוסעים בדרכים. שלא תגידו שלא הזהרתי.

לפני שנה עברה המשאית לבעלותנו. כתבתי על זה כאן. כמה מים וחוויות עברו מאז בדרכים… כמו מהלך חיים שלם. שאני עוד לא בשלה לסכם. פגשנו השבוע בחניה משותפת את יונתן בן-עמי, נווד ותיק שחי ככה כבר יותר מ-15 שנה, והיתה הרגשה משותפת שיתכן מאד והדבר ממכר. ושהדם הצועני, מרגע שניתן לו דרור, לא ייתן מנוח או יאפשר להיכנס לאותם מקומות המתכנים בתים ושנטועים במקום אחד. קצת כמו לחזור להיות עץ אחרי שהיית אדם (בתמונה – מיץ ויונתן במפגש נוודים).

אתמול נפתחה התערוכה בה מציג אורי, בן מספר שתיים, שסיים את לימודי הצילום במוסררה. הוא קיבל גם פרס על הצטיינות בלימודים ועל פרוייקט הגמר שלו שמוצג בתערוכה, הזה והרעיפו עליו שבחים. רק על הטקס הייתי יכולה לכתוב מגילות. למשל איך  כל המשפחה הגרעינית שלנו התייצבה לטקס (כן, למרות שאנחנו גרים במשאית בית, הצלחנו לשמור על האחווה המשפחתית החזקה הזו), ואיך מצאתי את עצמי יושבת ליד טל מגד, חברתי הטובה, שגם יואב שלה סיים את לימודיו במוסררה במחלקה למוזיקה חדשה וקיבל גם הוא תעודת הצטיינות, ואיך נזכרנו בטקסי הוולדורף, בהצגות ובחיינו כאימהות צעירות… והנה, עוד שלב הסתיים. וכמובן – התערוכה עצמה. ובעיקר היכולת של אורי ליצור יופי ואמנות מתוך הפצע, מתוך הכאב והפירוק. 

כאן במדריך הבתים שעשה (מקריין אבישי חורי) – על הבית ביובלים

https://youtu.be/HQgng_nfHtE

בין העבודות שלו, אורי יצר גם ספר צילומים על חיינו במשאית, שמנציח את החיים בדרכים, ובעיקר איך בכל רגע נתון אני שוכבת במיטה או מציירת ושרון מבשל, מכבס, מתקן, מיישר ונוהג.  לפחות כך זה נתפס בעין המצלמה. 

כאן חלק ממה שהוא כתב: 

באותו הבוקר ביליתי יום ירושלמי טיפוסי – פגישה עם כותבת, פגישה עם חברה, פגישה עם הספר לסשן תיקונים (אף פעם לא תסתפרי אצל קוסמטיקאית שעשתה גם קורס ספרות…), קפיצה לפסטיבל foodtruck (אל תבואו רעבים) והרבה קילומטראז’ ברגליים.

השבוע גם עלה לאוויר הפרומו לחתונת הפנדות. כלומר של דניאל הבכור ואליה חברתו-ארוסתו. שוב התרגשתי. וזאת למרות שהם כבר ביחד כמה שנים, שאני יודעת על החתונה כבר מפסח ושהתחלתי שוב בדיאטה במטרה להיות רזה ובלונדינית לאירוע. אז שוב התרגשתי. מה לעשות. זה מרגש אותי. שגם הם עוברים שלב.

השלישית, יוצאת לחופשת שחרור עוד כמה ימים. די למארש צה”ל, ל”מחר”, לתרועות כאלו ואחרות. השבוע, בזמן שסידרנו יחד את החדר שלה מן המסד ועד הטפחות, הכומתה שלה, ביחד עם עוד כמה פריטי צבא נדרשים תקנית, עטתה גלימת העלמות ולא נודעו עקבותיה. הפכנו שוב את החדר בניסיון להבין לאן כבר יכולה ללכת כומתה ולא מצאנו. גמדי הבית חמדו אותה.

עוד רגע נזוז מהמגרש בקרית יובל. אני מברכת בשבת שלום את השכן החביב שרצה לתת לנו למלא מים (אבל אשתו לא הסכימה כי היא חוששת שנישאר לגור כאן). מגיע לו. ואני מברכת את כולנו בשטחים פתוחים, ציבוריים, נטושים, לא מפוקחים – כי לא רק לצבות המטילות, לציפורים הנודדות ולתנים מגיע מרחב מחיה.  

ביום ראשון הקרוב – בקרית אונו תערך חגיגת כותבות. בואו.

כאן כל הפרטים.

בשבוע הבא אני ממריאה לסן פרנסיסקו עם אבא שלי. זו הפעם השלישית בעשור האחרון שאני מצטרפת אליו כמלווה למפגשים שלו עם אחיו התאום ועם אחיו הגדול. יהיה מוזר לישון בבתים אחרים, ועוד כאלה שמחוברים לקרקע. יהיה מוזר להיות שבועיים בלי מיץ ובלי שרון. אבל יש לי תוכניות מכאן ועד ברקלי…

להתראות בהמשך הדרך (הפוסט של ששי הבא כנראה יידחה עד שובי…).

שבת שלום.