החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי  “כבר 3 שנים הם ישנים עם שועלים ביערות, פוגשים אנשים מעניינים ונפעמים מנופי הארץ: “חזרנו לביחד של פעם””.

אפשר לקרוא את ההמשך כאן

מהרגע שיצאנו לדרכים רצו לכתוב עלינו, לראיין, לצלם, להציץ ולחפצן – ואנחנו סירבנו. בהתחלה כי רצינו שלא ישימו לב, ואחר כך כי הבנו כמה נעים שלא שמים לב. 
ואז, נתקעו לי בראש השירים האלו. שבהתחלה לא התייחסתי אליהם בכלל כשירים, כי הם לא היו בחרוזים, כי הם לא נוצרו ישירות מהפצע המדמם שלי.
דיווחי מצב, קראתי להם, שיחות עם רוחות המקום, הפנימיות והחיצוניות.
לאט לאט הם גילו לשגם זו שירה. והסכמתי להאמין . וכשאורית מיטל, העורכת, זיהתה אותם גם כשירים – נשענתי עליהם בחוזקה והם עמדו בכך.

לא מזמן, מישהו אמר לי שהשירים חסרי פואנטה, שהם לא הולכים לעומק. גם בכתבה הם מתוארים כחסרי דימויים מכבידים. מי שמכירה אותי יודעת שבעיני המציאות היא דימוי ושבכל אירוע, הכי קטן  יש פואנטה. ובשירים יש הרבה מעבר למה שנגלה לעין. הן כמוסות רב שכבתיות כאלו. תנו לי  רגע להדגים:

השיר על החלומות הוא שיר קצרצר ולכאורה בנאלי. הוא חוזר  על עצמו וברור לכול שאלו משפטים ששמעתי שוב ושוב ושוב.

יש כאן שתי בחירות שלוקחות אותו למקום חדש. הראשונה בתוך השיר היא שתי השורות האחרונות. מי שהוא בעל חלומות, צריך להכיר את יוסף. צריך לדעת מה אמרו עליו האחים שלו ומה המחיר.

בבראשית ל”ז
יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

(עכשיו חפשו את השיר עם הבור)

בחירה שנייה שהגיעה מאוחר יותר, היתה לקרוא לשיר על שם רוח המקום – אכזיב.

הבחירה להיחשף היתה למען השירים. בחיי, שלא היה חסר לי במיוחד שישאלו אותי מה רוחב המיטה או איך משיגים מים. למרות, שיותר ויותר אני מבינה שהשירים הם רק חלק ממשהו רחב יותר שקורה לי. כמו שהנדודים הם רק חלק ממשהו גדול יותר. ואולי גם גברת קורונה. אני לא צריכה להבין, אני מתבקשת רק ללכת כל פעם צעד אחד קדימה.

 הכתבה התפרסמה ושעה מאוחר יותר התקשרו מאברי גלעד. בדיוק קלעתי סלסלה מהענפים החדשים של אלת המסטיק בהנחייתה של המורה הכי מעולה בעולם – גלי עגנון. 

אמרתי לשרון עוד בבוקר – אם זה יקרה, נגיד כן. נכון, לנסוע לרמת החייל זה תיק לא מתוכנן. יש עבודה, יש חיים, והמשאית איטית. אבל כשהגל מגיע צריך לתפוס אותו. אמרו לי להיות יפה ולהחזיק את הספר כל הזמן…. את הדבר השני אני יודעת לעשות. אני לא בטוחה שלקחתי שמלה מתאימה…. ועכשיו שחלק מהבגדים נמצאים בבית הקבע – זה מאתגר… ללבוש חזייה? יאפרו אותי? מתישהו אחשוב על זה.

ברגע האחרון ממש, העליתי את המדריך שלנו – זה ואמנות החיים בתנועה – לאתר שמדפיס על פי דרישה – כדי שיהיה קיים גם בפרינט. ואפשר לרכוש אותו. זו יוזמה של איש צעיר בשם רועי דולב שבזמן הקורונה הקים פלטפורמה סטייל אמזון שמאפשרת לי ככותבת להעלות את הספר חינם, לא להדפיס מאות עותקים שישכבו איפה שהוא, ולהרוויח באופן הוגן, ולקורא – הוא רק צריך ללחוץ על הכפתור וזה בדרך אליו.

יעל רון, המעצבת המדהימה באמת, וגם הזריזה – עיצבה תוך שעה כריכה. וזה בעולם – גם בדיגיטלי וגם מודפס – לפי מה שמתאים לך.

כל הפרטים כאן

חפרתי לכם די על הספר ועל השירים – רק אזכיר שהוא למכירה ושהשירים שלו הם יצורים עקשניים שרוצים גם לנדוד. לנדוד.

ודבר אחרון מהעתיד – 

מתישהו כשגברת קורונה תתעייף, אנחנו רוצים לחזור לנדוד – מכפר לכפר, מעיר לעיר – ואם אפשר לשוחח עם מי שירצה – על מה שלמדנו בדרכים, על מה שעוד לא ועל השירה שנמצאת בכל רגע ורגע והיא טעם החיים באמת.

פתוחים להזמנות למפגשים בסלון הבית, במועדון, בחצר או על הדשא. דברו איתנו כשיהיה אפשר להתקרב.