השבוע דממה משאבת המים. זה קרה לפתע, בלי חרחורים או התראות. הרעש המוכר שמלווה את חיינו השתתק והמים פסקו לזרום בברזים. כדי להשיג משאבת מים חדשה (היתה בארץ רק אחת כמו שלנו, אצל היבואן באשדוד, אבל המפעל היה סגור בגלל רקטות החגורה השחורה), היו נדרשים הרבה מעורבים ושליחים. ואתמול, אחרי דרך ארוכה המשאבה החדשה הגיעה, הותקנה ו… לא עבדה.
רופא הבית שלנו, שלמה שפרן, שמכיר כל תג ופסיק ומפסק ונתיך עזר להתחקות אחרי חוט הנחושת שהיה חשוד בקצר. מה שצריך הוחלף, חיבורים חוזקו ורעש המשאבה חזר לקצוב את חיינו ואת זרימת המים.
זו הזדמנות לדבר על מים. במסגרת המילון המקוצר לחיי נדודים. מים הם הדאגה העיקרית של הנוודים. מאז ומתמיד. כמות המים והזמינות שלהם מכתיבה את קצב וטווח הנדודים. כשהתחלנו את הדרך – חנייה ומים היו הדאגות העיקריות שלנו.
כמה פרטים טכניים: במשאית יש מיכל מים של קצת יותר מ-400 ליטר שממוקם מתחת למיטה. מדיד מים שקוף מראה לנו את המפלס. פעמיים כבר הגענו למפלס אפס לפני שמצאנו היכן למלא את המיכל. בחישוב זריז ונדיב, מחיר מיכל מים מלא הוא כ-3 ש”ח – רק שאי אפשר לקנות מים בשום מקום. אין תחנות מים, אין חנויות מים. בניגוד לשאר הדברים המתכלים שצריך למסע (גז או דלק, למשל) ואפשר לקנות.
כדי למלא מים אנחנו צריכים להתחבר לברז של מישהו שמסכים לזה ובדרך כלל מי שמסכים, לא רוצה את שלושת השקלים שלנו (מלבד פעם אחת בתחנת דלק בחולון שהמתדלק הסכים שנמלא תמורת 10 ש”ח, מילאנו מיכל דלק ב-800 ש”ח והוספנו מטבע שהלך בוודאי לכיסו האישי).
הנוודים מחליפים ביניהם ברשת הוואטסאפ המתגלגלת שלהם את סודות נקודות המים לאורך הארץ ולרוחבה. מקומות ידידותיים שהמים חופשיים בהם (למשל בחניוני קק”ל מסוימים) או שיסכימו למלא. עם הנדודים מתפתחת גם יכולת הזיהוי של צינורות וברזים. יש מקום מסוים ששהינו בו כבר מספר פעמים והתפלאנו איך זה שאין בו מים. זה לקח עוד פעם או פעמיים עד שזיהינו את הברז. חוש המים מתפתח כשנזקקים לו.
כשגרתי בבית רגיל, המים היו דבר שלא חשבתי עליו יותר מדי מעולם. אהבתי מקלחות ארוכות ורותחות. למעשה, אחד השיקולים כנגד היציאה למסע היה שלא ידעתי איך אסתדר בלעדיהן. בדרך כלל רק אחרי חמש דקות של מקלחת, מגיעים אלי הרעיונות הכי טובים.
במהלך השנתיים וחצי האחרונות למדתי להסתדר עם מעט מאד מים. חישבנו ומצאנו שמיכל מים מספיק לנו (שני אנשים) בערך לעשרה ימים. זו בערך עשירית מהצריכה הממוצעת לאדם בארץ. בתחילת הקיץ חנינו ליד בריכת השחייה בבית קשת. לפנות בוקר של יום פתיחת הבריכה לרחצה, כנראה בתעלול שובבות, מישהו פתח את השיבר שלה ורוקן 400 קוב מים. חישבנו שכמות המים הזאת היתה יכולה להספיק לנו ל-20 שנה לפחות.
איך מפחיתים את צריכת המים? צרכן המים הראשי הוא השירותים. באתר רשות המים נכתב: הלחיצה החסכונית משמעותה כ-20 ליטר לשטיפה. אצלנו יש שירותי קומפוסט, כך שכבר בנקודה הזו (ובלי לדבר על איזה כיף זה שהצרכים מדשנים את העצים) – אנחנו בחיסכון עצום.
מקלחת – אני מצאתי שיש הבדל מהותי אם אני מניחה את הטוש על התושבת שלו או מחזיקה אותו ביד. האפשרות השנייה מקצרת את זמן המקלחת וחוסכת במים. אני גם סוגרת את הברז כשאני מסתבנת או חופפת ראש.
דבר דומה קורה עם שטיפת הכלים – מאחר שזו ההתמחות שלי, למדתי לשטוף כלים כך שהמים עוברים מכלי לכלי בסיבון ובשטיפה. פעם מדדתי ואני צורכת כליטר עד שניים לשטיפה ממוצעת, בלי סירים ותבניות. זה פחות מרבע מהצריכה הממוצעת לשטיפת כלים.
אחת לשבוע אנחנו עושים כביסת-יד ללבנים, בגדי ריצה ופריטים שימושיים (על בגדים – ראו כאן), השרייה ארוכה בנוזל כביסה אקולוגי ואז שטיפה, שהיא זו שבאמת צורכת הרבה מים. עכשיו בתכנון (שלו) לרכוש מכונה קטנה, לא חשמלית, לכביסה, שתחסוך עוד יותר במים ותוציא את הכביסה עוד יותר נקיה.
אני כמובן לא שוטפת את הבית כמעט. רצפת העץ אוהבת טאטוא וסמרטוט רטוב מדי פעם – וגם זה דורש רק דקה וחצי.
ולאן הולכים המים?
מאחר ואין לנו מים שחורים (אלו מי השירותים בהדחה רגילה), אלא רק מים אפורים (מי הרחצה והשטיפה), אנחנו מקפידים להשתמש רק בחומרי ניקוי אקולוגיים שאינם רעילים לסביבה. המים האלו נאגרים במיכל המים האפורים שלנו ומדי פעם אנחנו מרוקנים אותם לטובת עץ צמא או אדמה יבשה.
בשבוע שבו לא היתה לנו משאבת מים, התרחצתי פעם אחת באמבטיית החוץ של השכנה. אף אחד לא היה בבית מלבד שלושת החתולים שלה. התפשטתי בחצר, והתרחצתי באמבטיה שלה. נכון, היה וילון מקלחת, אבל בתכל’ס זה מיועד רק למי ששוכבת באמבט. מותרות כאלו אני כבר לא מכירה בכלל…
הרבה אנשים ששמעו על שביתת המים שעברנו, הזמינו אותי להתרחץ אצלם. זה חימם את הלב לדעת שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה מי שיציע לי מים.
הבוקר, כשהתרחצתי שוב במקלחת שלי, הנחתי את הטוש על התושבת ועמדתי דקות ארוכות במים החמים. זה היה נפלא.
בספר החדש שלי, “הביתה” יהיו כמה שירים על מים. את זה שכאן אני מחבבת מאד, בעיקר כי מי שיחפור לשכבות העומק של מסלול הנדידה של השירים שלי, יוכל לגלות שבשכבה העמוקה ביותר, מסתתרת לא פעם פרשת השבוע, שאותה אני קוראת להנאתי מדי בוקר.
דצמבר 2018. אשדוד
בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ יִצְחָק חוֹפֵר אֶת בְּאֵרוֹת אָבִיו, מְכַנֶּה אוֹתָן בְּשֵׁמוֹת: עֹשֶׁק, שִׂטְנָה וּרְחוֹבוֹת. לָנוּ נִגְמרוּ הַמַּיִם וְאֵינֶנּוּ מַכִּירִים אִישׁ בָּעִיר. בְּווֹטְסְאַפּ נוודים עַל גַּלְגַּלִּים כּוֹתְבִים שֶׁבַּחוֹף מֵאֲחוֹרֵי בִּנְיַן הַמִּקְלָחוֹת יֵשׁ בֶּרֶז. לְפָחוֹת הָיָה בְּעוֹנַת הָרַחְצָה. מִתְבָּרֵר שֶׁכָּעֵת סָגוּר. הֵם מַצִּיעִים לְמַלֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲבָל יֵשׁ שָׁלוֹשׁ הַלְוָיוֹת וְאֵין מָקוֹם לַעֲצֹר. בְּתַחֲנַת הָדֶּלֶק הָרִאשׁוֹנָה לֹא מַסְכִּימִים, גַּם לֹא תְּמוּרַת מִלּוּי דֶּלֶק, בִּשְׁנִיָּה מַצְבִּיעִים לְעֵבֶר בֶּרֶז בַּצַּד. רֹאשׁוֹ שָׁבוּר. פִּיו אֵינוֹ תּוֹאֵם לְפִינוּ. בַּשְּׁלִישִׁית אוֹמְרִים שֶׁהַמַּיִם אֵינָם לִשְׁתִיָּה. חוֹזְרִים לַחוֹף בְּמֵכָל רֵיק. בַּמָּרִינָה אַבָּא וּבֶן עוֹבְדִים עַל יַכְטָה כְּחֻלָּה. בְּוַדַּאי שֶׁאֶפְשָׁר, אוֹמֵר הַצָּעִיר, מְחַבֵּר בְּצִנּוֹר לַחַץ גָּבוֹהַּ אֶת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ לַמַּיִם שֶׁלָּנוּ. מָתַי שֶׁתִּרְצוּ, הוּא מַחְוֶה בִּתְנוּעוֹת רְחָבוֹת, בְּכָל נָמֵל. בְּכָל עוֹנָה.
ועוד כמה מלים על שלבקת חוגרת
שלושה ימים אחרי שהעליתי את קמפיין ההדסטארט לספר השירה שלי – הופיע הכאב.
הוא התחיל בנקודה מסויימת בגב והופיע כעצב וכאב רגשי.
לא הייתי מוכנה לכאב הזה.
נכון, מסקתי יומיים רצוף ונתפס לי שריר השכם; וכן, רוב האנשים שפניתי אליהם בבקשה לתמוך בספר השירים שלי, לא הגיבו. בסדר… היי… שרירים נתפסים, וגם האנשים תפוסים בענייניהם.
הסתכלתי על הכאב וגם על העצב, התמקדתי בו, נשמתי לתוך התחושה הפיזית המוזרה והלא מוכרת שסבבה את לבי, דיברתי איתו, שרתי לו וניסיתי להרגיע. היי, זה רק הדסטארט, רק ספר שירה, לא תרופה מצילת חיים. לא שוקולד. ויש כבר די הרבה א-נשים שתמכו בספר ובי ובשירה שמדברת דרכי.
כשתחושת הצריבה זחלה קדימה. עצרתי להקשיב והלכתי לקבל עיסוי, אולי בכל זאת משהו לוחץ על משהו. הפיזיותרפיסטית, ישתבח שמה, אחרי שלא יכולתי בשום פנים ואופן שהיא תיגע במקום הכאוב, הציעה אבחנה אחרת. לא משהו שעיסוי יכול להעביר.
הלכתי לרופא הקרוב למקום מגורי העכשווי (אפשר לעשות את זה, ידעתם? זה נקרא ‘רופא עמית’ וזה שירות לעוברי אורח, באחד הפוסטים הבאים אכתוב על איך מסתדרים בדרכים עם שירותי קופת חולים). הוא אישר את האבחנה. יש למחלה הזו שם פואטי. שלבקת חוגרת.
זו התלקחות של מחלת ילדות, אבעבועות רוח. אצלי היא ישנה, היפיפייה, עשרות שנים, רדומה לאורך עצב החזה. בילדות המחלה “חמה” – חום גבוה ושלפוחיות מגרדות. בבגרות מתלקח עצב אחד ויחיד בכאב מייסר. יש טיפול. והגעתי לקבל אותו ממש מוקדם. ואני שמחה לדווח שאני כבר יום שלם בלי משככי כאבים!
אני מהרהרת על הילדה הקטנה שהייתי, על כאבי הלב שכלאה בתוכה, לא מבינה שהיא נאהבת בדיוק כמו שהיא. אני מהרהרת על היציאה להדסטארט ועל הבקשה מהעולם: הצטרפו אלי, תמכו בספר שלי, הנה אני.
אני מהרהרת בסופו של דבר על האופן שבו גם הגוף מדבר שירה.
שירה שהיא עצב. שהיא התלקחות מחלת ילדות. ששמה אבעבועות רוח, נגזר מהמחלה העתיקה והנכחדת: אבעבועות שחורות. מחלה שהביאה לחיסול כרבע או מחצית מאוכלוסיית אירופה, ולציד מכשפות שלא נראה כמותו.
בכל אישה המבקשת לבטא את קולה, מסתתרת מכשפה שנסקלה, הוטבעה או נשרפה או לפחות הזיכרון של מה עלול לקרות.
השלבקת שלי הודיעה שמספיק להסתתר. הגיע הזמן להסכים לקבל את הנשיקה ולהתעורר.
כן, שירה היא התלקחות. זה מה שהיא עושה. היא לוקחת אותך ביד, מנקודת אחת לנקודה אחרת לגמרי, במסלולים מעגליים לא ידועים. השירה סובבת סביב עצב אחד ויחיד, חוגרת כאבים שונים לחגורה אחת. בדרך כלל סביב הלב. סביב היכולת לעמוד חשופה, בלב פתוח, לאהוב ולהיות נאהבת. כלומר – להיות נסיכה ולהתבגר למלכה.
השירה היא הקסם המלכותי שאני מכירה. היא חוגרת ומחברת את חוויות החיים אלו לאלו, את הילדה לאישה המבוגרת, את ההדסטארט למסיק הזיתים, את שם הספר, “הביתה”, עם המסע של חסרי הבית, את השירה עם העבודה. את הנסיכה עם המלכה. את הרוח עם הבשר. כך שלפתע, הכול לובש משמעות ואומר שירה.
ורק את המילה שלבקת אני עוד לא מבינה.
פרסמתי את הפוסט הזה בפייס וקיבלתי פרשנויות נהדרות ממי שאוהבות כמוני לקשקש עם מלים.
הנה כמה מהן:
שלבקת – הופכת ל’לב שקט’ (תודה לנונה לילה מגד)
שלבקת – שלב קט. עוד שלב קטן בדרך למעלה על הספירלה הגדולה. (תודה לאורית כהן)
שלבקת ברקת, (תודה לאסתר לחמן) ואני מוסיפה’ של ברקת‘, על משקל של שלפרד (ע”ע סיפורה של שפחה)
שלאבק – של – אבק, הסר אבק, הנסיכה לובשת שמלה עם פוטנציאל למלכה, אך דרכה ארוכה, היא צריכה לאסוף אבק בדרך, להתלכלך, להסתיר את שמלת המלכה עד שתסכים לשלבקת, ואז היא תהפוך למלכה. (תודה חוה מזרחי וגם על הציור)
והכי הצחיקה אותי התגובה הבאה – “עם כל הכבוד לשלבקת, ויש כבוד, היא כולה חוגרת. כשתהיה סמלת או קצינה נדבר”. (דפנה דריאל)
ולכל מי שדאגה, הזדהתה, ייעצה וניבאה שחורות או טובות – חברות אני מרגישה הרבה יותר טוב! אבל תמשיכו לשלוח פרשנויות, זה כיף!
אני פותחת עכשיו בהדסטארט שלי תשורה מיוחדת שמכוונת אליכם, רשת התמיכה הפואטית שלי:
הספר הביתה יחד עם “סימניית דרך” דו צדדית מקורית שאגזור במיוחד עבורך מיומן המסע הוויזואלי שאני יוצרת ומציירת – ב-68 ₪ בלבד (מחיר הספר לאחר שייצא לאור יהיה כ-80 ש”ח).
אפשר לקרוא על הספר החדש, לראות ולתמוך כאן: https://headstart.co.il/project/54284