1. לא כתבתי בשבוע שעבר. הלכתי למקום עמוק, שגם אם היו לי מלים לתאר אותו, לא הייתי עושה זאת. מישהי אמרה לי שהיא הפסיקה לקרוא את הבלוג שלי כי אנחנו לא כל כך קרובות כבר וזה מרגיש לה מציצני. לא בגלל זה לא כתבתי. קרבה ומרחק הם סיפור שכל אחד לוחש לעצמו.
2. יש לנו יותר מדי חפצים. האוהל הענק שקנינו בתחילת המסע כדי שיהיה לנו איך לארח את כל הילדים, רשת הצל הגדולה והכחולה, הערסל – הם חפצים שהצורך שמאחוריהם לא באמת קיים. הגיע הזמן לשחרר את מה שאין בו חפץ אמיתי.
3. החפצים הכי טובים הם איברי הגוף. הם מדגימים באופן מושלם רב-שימושיות, כמו למשל בית שהוא רכב. כמעט אין איבר שעושה דבר אחד בלבד ובכל זאת הם יעילים להפליא. החפצים הם הרחבות של היכולות הגופניות שלנו. הם השלכה חומרית של עצמנו על המרחב, עד שאנחנו שוכחים איפה אנחנו בכלל.
4. חפץ אהוב עלי בבית המשאית הוא שמיכה שסרגתי מריבועי סבתא. הוא ממש מיותר. בהתחלה עוד הקפדתי לסדר מיטה כל יום ולפרוש את השמיכה. בכל זאת היא היתה מזכרת מהמיטה המקורית שליוותה אותנו מהחתונה ועד המסע. לאחרונה אני מבינה שהוא הפך להיות ערימה גדולה וכבדה שאני מעבירה מצד לצד. אבל עוד אין לי כוח להיפרד ממנה.
5. שום דבר לא חסר לי. יש לי כל מה שאני צריכה. זה משפט השפע שלי. זה הדיפאק צ’ופרה שלי. בלי קבוצות וואטסאפ ומשימות שצריך למלא או לפרוש.
6. אי אפשר להימלט מאנשים אחרים. גם לא ליערות. במיוחד לא ביערות. אנשים הם עולמות כוכביים ייחודיים. אמנם יש להם מאפיינים משותפים – הם מרעישים, מתרוצצים, תופסים מקום והם לא אני – אבל אם מתבוננים בכך היטב, רואים שכל אחד מהם צנח מיקום מקביל ושהוא מדבר בשפה משלו.
7. ובכל זאת, בכנרת, באמצע השבוע, כשחם ממש, בחוף שרחוק מהמים – אפשר להיות לגמרי לבד. אם לא סופרים יתושות וזבובים.
8. זה הסיפור שאני מספרת לעצמי על… ככה אומרת ברנה בראון בהרצאת טד שלה – וכמה שהיא צודקת. כל אחד מספר לעצמו סיפור אחר על המציאות. וגם אם הרבה אנשים מאמינים באותו הסיפור, זה לא הופך אותו ליותר אמיתי.
9. אני לא יודעת אם יש דרך לצאת מהלופ המוחי הזה, אולי כל מה שצריך הוא להכיר בו ואותו.
10. מה שאנשים מספרים לעצמם – הם מספרים לעצמם. כשהם נכנסים לבית המשאית ואומרים: איזה אומץ, זה החלום שלי, איזה כיף לטייל כל הזמן, לא לשלם ארנונה, ירדתם מהגריד/יצאתם מהמטריקס, איזה כיף לכם ביחד, איך אתם מחזיקים מעמד ביחד וכל זה – מעיד יותר על הסיפורים שלהם. נכון, כולם יודעים את זה, אבל שווה להזכיר.
11. כשחם זה לא הזמן לרדת לכנרת. אחרי החורף הקר, הגשום והארוך, ואחרי האביב הפורח, הגיע גם שר הקיץ להשוויץ. היה חם בשלושה ימים שהיינו בכנרת. נשוב בסתיו המאוחר או באביב המוקדם.
12. כדאי לחשוב על יצירת עוד אגמים, יש כמה מקומות שלא יזיק להם אגם. להיות ליד מקווה מים מתוקים עושה טוב לכל הברואים. כולנו צריכים יותר מים.
13. אנו תלויים לבריאותנו ובריאות העולם במים. בכל רגע נתון חודרים למערכת הנוזלית שלנו אירועים, מחשבות ורגשות שמעכירים את המים שזוכרים וסופגים הכול. המים מכילים בתוכם את התמצית של מה שעברו. זו האחריות שלנו לשמור עליהם נקיים ולטהר אותם כמידת האפשר. הסוד הוא לתת להם לזרום.
14. הִגִּיעַ הזְמַן לְדָת חֲדָשָׁה / דָּת שאֵינָהּ כְּתוּבָה/ דָּת בֵּינִי לְבֵינְךָ. / דָּת אַהֲבָה. / הַכִּנֶּרֶת תָּשׁוּב לִהְיוֹת אֵלָה גְּדוֹלָה / הַמַּיִם יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת טְהוֹרִים. / הַגּוּף יָשׁוּב לִהְיוֹת טָהוֹר. / העצים יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת יוֹעֲצִים. / הַפְּרָחִים יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת נְשִׁיקוֹת שאֵינֶנּוּ קוטפים. / בַּעֲלֵי הַחַיִּים יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת שֻׁתָּפִים. / הָאֲדָמָה תִּנָּחֵם. / נֵשֵׁב עַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת / הַמַּיִם יָשִׁיבוּ לָנוּ לֶּחֶם.
15. יש הבדל בין לחזור לבין לשוב. בחזרה יש מרכיב של קופי-פייסט. בשיבה יש מרכיב של תשובה, של תיקון. בתחילת הדרך נהגנו לומר שאנחנו נוסעים רק הלוך, בלי חזור. עכשיו מתאים לומר שמדי פעם, אנחנו חווים גם הלוך ושוב. והשוב – הוא תמיד טוב .
16. יש מסעות שהם “מלעניים” – מלשון מלען (ותודה ליונתן בן עמי הנווד על המונח), שהוא השדרה של הדגן – אפשר לעשות אותם רק בכיוון אחד. נסו להחליק הלוך וחזור על מלען כזה ותגלו בעצמכם. יונתן אומר שאלו הם המסעות של המתחילים. אני מסכימה. לוקח זמן לגלות איך הולכים ושבים.
    אולי זה מתחיל כשלא מנסים להגיע לשום קצה. או לשום מקום מיוחד. אלא מסכימים להיות עם מה שקורה ולתת לו להוביל. לא לפני שגילית מה הכי חשוב לך, בשביל מה כל זה.
17. זה יהיה גילוי אינטימי, כזה שאולי לא כדאי לכתוב אותו בפוסט ציבורי. שצריך לחיות אותו ולנכוח אותו. למלים מסויימות יש כוח רק כשפועלים בהשראתן. כשהן נכתבות הן הופכות להיות חפצים מיותרים. מכבידים.
18. מתישהו בסיום הפוסט, עדיין אין לי מושג איך, אני אציב את הבקשה שלי מהיקום, ממכם ומהמסע ברגע שהוא הופך להיות משהו חדש.
19. הסנכרון הוא היכולת שלי להיות הכי עמוק ואינטימי עם עצמי ובה בעת חלק בלתי נפרד מהעולם, לזוז איתו ביחד בשעה שהוא זז לקראתי. כשהמטרה שלנו היא לחוש את הדופק זה של זה.
20. כן, זה תופס גם לגבי מיניות. יש אנשים שמסבירים את זה הרבה יותר טוב. וגם מלמדים. אני רק באתי לומר שמיניות היא דרך להסתנכרן עם מישהו אחר אהוב. והיא גם מסע שמתחיל במלעניות. ויכול להיפתח. ואז המים… כן, המים מתחילים לזרום.
21. רק לפני שלושה שבועות ישבתי כאן, בנוף המוכר הזה, שעד אז לא ראיתי בו שום ברזים למילוי מים. אבל משהו השתנה והם הופיעו. בעצם היו כאן כל הזמן. זו רק אני שהנחתי שהם אינם.
22. זה יכול לקרות גם בשיחה שמתחילה מנקודה כלשהי, במטרה כזו או אחרת, ולפתע משפט שמגיע משנה את כל הכיוון. מספק את התשובה לשאלה שאפילו לא נשאלה. שיחות טובות הן כאלו שאי אפשר לחזור מהן. משהו נפתח בתוכן ומשנה אותי.
23. כשהשיחה שאני מנהלת נשמעת לי חוזרת על עצמה, אני מבקשת להפסיק אותה. גם אם זה כואב, או מעליב או נראה כאילו ויתרתי.
24. יש סיפורים שהם כבר לא שווים שיחה. אפילו לא פנימית.
25. אין לי מושג לאן אנחנו ממשיכים מכאן. בחורף אפשר לגשת לדרום ולהתחמם. בקיץ – ובטח בחלק הזה של הקיץ הזה – נראה לי שיהיה חם בכל מקום. וזאת לא רק שאלה של טמפרטורה.
26. אני רוצה להיות נוכחת במקומות שבהם הנוכחות שלי נדרשת. או שלו. שעצם נוכחותי, זו שכבר יש לי, יכולה להיטיב, לשנות ולהשיב. תמצאו אותי ביום חמישי הבא, 6 ביוני, באירוע לרגל יום לידות הבית – מדברת על אוקסיטוצין והוצאת ספרים. ב-27 ביוני אתארח בקליניקה הקהילתית לנשים בבית קשת כדי לספר ולפתוח מרחב שבו יכולות להיוולד מלים. אני לא עושה זאת עבור כסף. זה החלף החדש שלי.
27. אם זה לוחש לכם – לעשות משהו יחד לרגע (אני בכוונה לא ספציפית. אם יש משהו כזה הוא כבר ילחש לכם שכדאי. תרגישו את זה מתלהב בלב) – דברו איתי. זה הזמן.
28. אנחנו נמצאים כמעט בישורת האחרונה של ספירת העומר. בצאת הכוכבים היום, נספור את היום ה-42 – מלכות שביסוד. המושג שלי בסנכרון הקוסמי-יהודי לא מספיק בכדי לכתוב כאן על זה. אבל אם בתקופה האחרונה חוויתם שדפוסים ישנים עולים, שקשיים מהעבר משחזרים את עצמם (הבחירות החוזרות?), זה קשור.
29. זה גם יכול להיות זמן עמוק של ריפוי אישי. של חמלה. אותה איכות שאינה מתעלמת מהאתגרים, הבעיות והדפוסים – אבל יוצקת לתוכם אהבה, כבוד, קבלה והבנה.
30. בשבועות – אחרי שנסיים לספור שבעה שבועות – נפתחים השמים. אבל כמו שאני רואה את זה, לא בשביל להוריד אלינו אור ואהבה, אלא בשביל לאסוף את מה שמצאנו אל תוכם. האיסוף הזה של האור החוזר קובע את המינון וההרכב של מה שגברת קרמה רוקחת עבורנו לשנה הבאה.
31. ויש לי משאלה שיותר ויותר טקסי שבועות ייקחו את זה בחשבון: לא לימודים משמימים ואינטלקטואליים, כאילו רק המחשבות שלנו זקוקות לשיפוץ, לא ישיבה על חבילות קש, אכילת מוצרי חלב ולבישת בגדים לבנים. אני מזמנת לי טקס של איסוף והשלמה. לבד או ביחד. על הר או על שפת הים. מדורה או מזגן. התנאים לא קריטיים. רק הכוונה.

• 

• 

• 

שבת שלום