השבוע ראיתי שוב את הסרט "שר הטבעות – שיבת המלך" (הסרט השלישי בטרילוגיה). איך שלא מסתכלים על זה, לא מדובר בסרט בנות אופייני – מלא מלחמות וגברים אמיצים, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מושכת באפי ומזילה דמעות ברגעים רבים.
טולקין, שכתב את הטרילוגיה במשך רוב חייו, היה כבן 60 כשהיא יצאה לאור סוף סוף ולמרות שהוא החשיב הרבה יותר את עבודתו שהתפרסמה בסילמריליון (שכולה פרטים על גבי פרטים של ההיסטוריה הדמיונית שאותה המציא), הרי שמנקדות המבט של העולם, שר הטבעות הינו הפרי הבשל של חייו.
הספר, והסרט בעקבותיו, מציבים לפני הנפש הקבוצתית שלנו וגם לפני נפשי הפרטית, תמונה של נבואה, אזהרה, הדרכה ותקווה לתקופה חשוכה שהחלה עוד בחייו של טולקין ועתידה להחשיך.
הקרב שמתרחש בחוץ ובגדול – צבא מול צבא, חושך מול אור, רוע מול טוב – מתרחש גם בפנים, וב"קטן": אדם מול עצמו, אדם מול אדם, והוא נוגע בסוד החברות.
פרודו, נושא הטבעת, עולה בהר האבדון, בדרכו אל לב החושך, הייאוש והרוע. סם, חברו מציע עזרה. הוא מציע לו לקחת עבורו את הטבעת, רק קצת, רק לזמן מה, רק עד שיחזרו כוחותיו.
זוהי בגידה.
פרודו אינו יכול להסכים לכך. הטבעת, שאותה הוא חייב להשמיד, הפכה להיות כל-כולו. הוא אינו יכול לוותר עליה או להתחלק במשא הזה עם אדם אחר.
ההצעה של חברו הטוב ביותר, המלווה שלו במסע, לקחת ממנו ולו לרגע את האחריות, נתפס כמעשה לא חברי ואכן כזה הוא. איננו יכולים לקחת מהחברים שלנו את משא הצער, הכאב, הגורל והאחריות שלהם. בכל פעם שאנו מנסים לעשות זאת עבורם, אנו מחבלים בכוחם וקוצצים את כנפיהם.
זה מזכיר לי מצגת שנשלחה אלי באימייל שעסקה בגולם של פרפר שמתוך רצון טוב לסייע לו לצאת החוצה, מישהו גזר במספריו את מעטפת הקורים. כשהפרפר יצא החוצה – כנפיו היו חלשות והוא לא יכול היה לעוף. הרבה פעמים העזרה שאנו מגישים, מחלישה את האדם השני, הופכת אותו תלוי בנו וגוזלת ממנו את ייעודו.
ההכרה הזו, ההבנה כי איננו יכולים להיות במקום אדם אחר, הופכת אותנו לא פעם לחסרי אונים מול קשייו וחוסר האונים הזה גורם לנו להיות קרי לב, אדישים או רעים.
טולקין צופה את כל זה.
הוא יודע שהמאבק נערך בשתי חזיתות במקביל. בחוץ ובפנים. ושהמאבק על לב האדם הבודד, הוא הרה גורל כמו המאבק על שעריה של מינאס טירית – העיר של בני האדם.
הוא קורא לנו, דרך מילותיו של המלך, להילחם ולא משנה מה ייכנס בשער, כדי לנצח את מפלצות הפחד. והוא שם בפי סם את התקווה האנושית לקשר.
סם, שלא כמו רובנו, אינו נאלם דום והופך לקר לב מול סבל חברו. הוא מבין שאת הצלב הזה צריך פרודו לשאת בעצמו.
אבל כשפרודו אומר לו ברגע של יאוש: איני זוכר את קול פכפוך המים, איני זוכר את מראה החיטה הבשלה – אני עומד עירום לגמרי ועיוור בחשכה ואין לי יותר כוח. סם מביט בו ואומר, לנו, לפרודו, לעצמו: אני לא יכול לשאת עבורך את הטבעת, אבל אני יכול לשאת אותך.
הוא מרים את פרודו ונושא אותו על כתפיו – והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.