ראשית נובמבר, סוף הסתיו, מר חשוון.
הנפש האנושית הוגה במוות ובמשמעות החיים. זה כך בכל שנה והשנה, כאן, יותר מתמיד ובצורה אלימה, בוטה שמחצינה את החוויה ומטלטלת את הנפש בחוזקה.
בתרבויות רבות (מעניין למה זה לא כך אצלנו ביהדות), זוהי תקופה שבה עוצרים רגע לחשוב על המתים.
כשהייתי ילדה, הרגשתי שיש מסביבי משהו שלא מדברים עליו. לא היו לי מלים להגדיר זאת. נראה לי כיום שחשתי בחללים, והם לא היו חלולים כפי שאפשר להסיק מהמילה, הם היו מלאים והם רצו שמישהו יקשיב להם. הרגשתי את חסרונם, לא היו לי סבים וסבתות למשל, אבל חסרונם היה גדוש בדבר מה.
לאורך השנים החוויה שהמתים קיימים, לבשה צורות ופשטה אותן. למשל, בתקופה שערכתי ספרי זיכרונות הייתי צוחקת ביני לבין עצמי שהמתים מעבירים את הטלפון שלי מפה לאוזן. הרגשתי שכשאני מתחברת לאדם דרך הזיכרונות שמספרים עליו, אני יוצרת איתו קשר, הייתי יודעת דברים שלא סופרו לי. (אפשר לקרוא על חוויותי כאן)
שטיינר דיבר רבות על המוות ועל החיים לאחר המוות ושרטט ותיאר את המסלול בפרטי פרטים. הוא גם אמר באחת ההרצאות, מעט נוזף בקהל, שבני האדם מתעניינים בחיים אחרי המוות בגלל שיש להם צורך לחוש שהם נצחיים, ומעט מתעניינים בחיים שלפני הלידה, שבהם, אנחנו בעצם מגבשים זהות שונה לגמרי. לכולנו חשוב מה ומי היינו ופחות מי אנחנו עומדים להיות.