זה היה השבוע של גיתה ושל לידות הבית ושל נשים חזקות ויפות. שבוע שהתחיל ברחובות השוממים של כפר ורדים, עבר בחצר האחורית של ליהי בגיתה, והסתיים במטע הזיתים בכליל.

ביום ראשון שמחנו להיפרד מכפר ורדים. הפונקציה המתמטית שפיתחנו, שמתארת את המתאם בין רמת היוקרה של המכוניות בישוב, רשת השבילים להולכי הרגל ומידת החביבות והאנושיות – עבדה יפה בכפר ורדים. רגע לפני שהתנענו בדרך לגיתה, הלכנו לאכול ארוחת בוקר במארג. כמה דקות הליכה מהמקום שבו חנינו.

מארג משלב בין אמנים מן הקהילה לבין אמנים בעלי צרכים מיוחדים. במקום פועלות סדנאות הפתוחות לקהל, וגם בית קפה גלריה. כשהגענו לבית הקפה נשמנו לרווחה. סוף סוף מרחב ידידותי. נורמלי. שבו אנשים יכולים להיות. כן, היינו בשישי בצהרים במרכז במסחרי של הכפר, ולא – זה לא ידידותי. אולי החזון של מארג – לכל אדם זכות בסיסית לחיים של שווה בין שווים, למימוש ההזדמנויות והפוטנציאל האישי ולביטוי עצמי בדרך ייחודית – אולי החזון הזה, בשילוב האנשים שהגיעו לבית הקפה – שובבו את נפשנו. תנו לנו מגוון, תנו לנו רב תרבותיות, ותארזו את זה במרחב שמאפשר מפגש… כמובן שהתברר עד מהרה שאנחנו מכירים חלק מהאנשים במקום וארוחת הבוקר הטעימה הפכה לשיחה על החיים ועל הנדודים ועל בכלל… כך שלבסוף יצאנו מהכפר בטעם טוב.

בגיתה גרות שתי נשים יקרות ללבי. ליהי עמיצור לובל ויעל נוי. שתיהן חברות ושכנות. ליהי היא מיילדת בית ויעל היא רכזת המתנדבים להסעות של חולים מעזה לטיפולים בישראל. חנינו מאחורי הבית של ליהי ועדי, מרחק נגיעה מהברכה המבורכת שלהם, שעוד תארח אותנו בשעות החמות.

לפני שנתיים בערך התחלתי לערוך את הספר של ליהי “מלאכת החיים”. ליהי היא לא רק מיילדת בית, היא גם צלמת עם עין רגישה ואסתטית. צילומי הלידות שלה קולטים את הנורמליות, היומיומיות והאמת שמתרחשת בלידת בית. המחשבה המשותפת היתה שזה הכרחי להביא למודעות איך נראית לידה כזו. מאז עברנו הרבה, התקדמנו המון ולא הגענו. בדרך היו הפוגות ארוכות, המון לידות וכל הפסקה רק ייצרה עוד הרבה תמונות נפלאות. כך ימצא שאת הבקרים השבוע ביליתי עם ליהי ויעל בניסיון להשתלט אחת ולתמיד על מבנה הספר, הצילומים והטקסטים. בין לבין יעל הינדסה עוד מבצע הסעה מורכב מהמחסומים לבית החולים, נעה בין המתנדבים לצבא לעמותה בעזה ולחולים עצמם. היה כמעט בלתי אפשרי לנשום בין המעברים מיולדות הבית הפריווילגיות לבין הנשים והילדים והזקנים החולים מעזה. לליהי כאב הגב ובמקום לצאת ללידות בית היא נשארה בבית, להיאנח ולבחור תמונות. יעל התגלתה כבעלת כישורי עריכה נדירים. לא שזה היה צריך להפתיע, מסביב לשולחן הזה שמעתי אותה מביעה דעה על הדרת נשים, על הכיבוש, על כל מה שלא בסדר במדינה – ואני בוחרת בה להיות ראשת הממשלה הבאה שלי. 

כבר בשבוע שלפני בואנו ליהי כתבה לי שב-6.6 יהיה יום לידות הבית ושאולי נעשה משהו ביחד. אמרתי מיד כן. בלי לדעת מה נעשה בדיוק. באותו היום נשבה רוח מזרחית חזקה מאד וביטלנו את המדורה לאלתר לטובת המרפסת המחודשת של ליהי ועדי. לפנות ערב התאספנו, חבורה של נשים: שלוש מיילדות בית, אחת עם תינוקת, שתי הריוניות בדרך ללידת בית, שתי יולדות בית ותיקות ואני. סבב ההיכרות נמשך שעתיים. הסיפורים היו פשוט מרתקים. וכל אחת מהיושבות במעגל שיתפה ברגעים משמעותיים, מלידות הילדים ועד ללידות של דברים אחרים. ובין לבין שתינו יין ותה, טעמנו שוקולד פנדה ואבטיח וקשקשנו על מיליון נושאים, כולל התייעצות דחופה מה לעשות עם יולדת בית מאד כאובה בעקבות טלפון שדיווח שהיא לא מתקדמת בלידה.

עברו 26 שנה מאז לידת הבית שלי, אצל אילנה שמש בצימר לידה. הייתי בעצם יולדת הבית הכי ותיקה בחבורה. נזכרתי גם בלידת הבית של אחותי הצעירה, שאליה הוזמנתי, והתרגשתי שוב.

ושוב, כמו בכמה פעמים קודמות, היה לי ממש קשה כשהגיע הזמן להמשיך הלאה. גם ליעל וליהי היה קשה, מה גם שעוד לא סיימנו את מלאכת עריכת הספר. באותו הבוקר קראתי בפרשת השבוע את תיאור הענן שהיה יורד ועולה מעל אוהל המועד ומסמן מתי הזמן לעצור או לנוע הלאה. הרגשתי שהענן לא באמת התרומם… טיכסנו עצה, ומאחר וכליל וגיתה לא רחוקות כל כך, החלטנו שבכל זאת ניסע ואני אעלה בשבוע הבא (בלי המשאית) לגיתה להשלמת העבודה. היה קשה לי להניע ולנוע. ובכל זאת חשתי שמחה עצומה כשיצאנו שוב לדרך. ושוב שמחה כשהגענו לכליל, לחניית גן העדן שלנו לשבוע הקרוב. אני מקשיבה לקשיי הפרידה שלי ותוהה האם הם לא מסמנים לי שאני צריכה להאט עוד יותר… ימים יגידו.