הדיעה הרווחת לגבי שירה היא שזו צורת הכתיבה שיש בה הכי הרבה השראה. שהיא כמו מתרחשת מאליה. מילה עולה על הדעת, אולי בשעה של שקיעה בשינה או יקיצה, שורה נוחתת כמו להקת חסידות ואם היה לי מזל או מקלדת, אני לוכדת אותה לפני שתפרח. למעשה, קיים ז’אנר גדול בשירה שאני מכנה אותו תקשירית. שירה מתוקשרת. לצערי, או למזלי, תלוי את מי שואלות, השירה שאני כותבת אינה כזו.

אחד ההיבטים של השירה שאני כותבת כעת הוא בדיוק הפוך – הוא דורש תחקיר.  פעולת חפירה וחיטוט במאגרי מידע, ארכיונים, עדויות, רשומות, ערכי ויקיפידה וקריאה בספרי עיון. זוהי שירה שיש לה שורשים בהיסטוריה ולכן, לא פעם, היא מכונה שירה היסטורית או דוקומנטרית. קראו כאן למשל את שירתה של מרגרט אטווד בשם מרי חצי תלויה, העוסקת עוסקת בתלייתה של מארי ובסטר, שהואשמה בשנת 1680 במעשי כישוף.

דוגמה נוספת היא ספר שיריה של מרוה זוהר, “הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער” שכורך שירה דקומנטרית עם שירה ביוגרפית באופן שמעורר בי השראה. למשל השיר הזה

ניו יורק 1015–2014

אֶמָּה שׁוּלְקוֹבִיץ, סְטוּדֶנְטִית בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת קוֹלוֹמְבִּיָּה, נֶאֱנֶסֶת בְּחַדְרָהּ בַּמְּעוֹנוֹת. וַעֲדָה פְּנִימִית שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה מְזַכָּה אֶת הָאַנָּס. כִּמְחָאָה, אמה נוֹשֵׂאת עַל גַּבָּהּ אֶת הַמִּזְרָן שֶׁעָלָיו נֶאֶנְסָה לְכָל מָקוֹם אֵלָיו הִיא הוֹלֶכֶת בַּקַּמְפּוּס. הַמִּזְרָן שׁוֹקֵל עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה ק”ג. הִיא מַחֲלִיטָה לֶאֱסֹר עַל עַצְמָהּ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה בִּנְשִׂיאַת הַמִּזְרָן, אֲבָל מוּכָנָה לְקַבֵּל עֶזְרָה מִמִּי שֶׁמַּצִּיעַ לָשֵׂאת עִמָּהּ בַּנֵּטֶל. הָרִאשׁוֹן שֶׁמַּצִּיעַ עֶזְרָה הוּא גֶּבֶר חֲסַר בַּיִת. הִיא נִשְׁבַּעַת לָשֵׂאת אֶת הַמִּזְרָן עַד שֶׁהַסְּטוּדֵנְט שֶׁאָנַס אוֹתָהּ יִדָּרֵשׁ לַעֲזֹב אֶת הַקַּמְפּוּס. אֶמָּה וּקְבוּצַת נָשִׁים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבָּן אֶת הַמִּזְרָן אֶל טֶקֶס הַסִּיּוּם.

אפשר לקרוא עוד כאן

בשירה שלי עוסק התחקיר ברובו במערכה על משמר העמק, קרב בן עשרה ימים שהתרחש באפריל 1948. אחת העובדות המרתקות, מלבד התכנים, הייתה עד כמה עסקו החברים בתיעוד וכתיבה תוך כדי המתקפה. המודעות שלהם לתיעוד הייתה כה גבוהה שכבר שנה לאחר מכן יצא הספר “המערכה” שמאגד בתוכו את הגיגיהם. מלבד האירועים, השמות והדמויות, התחקיר שלי מנסה ללכוד גם את רוח הזמן על ידי שימוש בשפה, שימוש במליצות, בניסיון להתפייט, אפילו מול הלמות התותחים. או כמו בסיפורה של שולמית בת דורי על הצורך העז שתקף אותה לקטוף אפונה ריחנית באחת ההפוגות. 
השיר, עדיין טרום עריכה, שהיא תחקיר בפני עצמו, מעניין מה יעלה בגורלו

*
הַרְעָשָׁה רְבִיעִית. פְּגִיעָה יְשִׁירָה בַּחֲדַר-הָאֹכֶל.

הַמָּנוֹת לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם מִתְכַּסּוֹת עָפָר.

בַּתִּקְרָה נִפְעַר חֹר גָּדוֹל.

הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ, הַפֶּה מִתְהַדֵּק. הַיָּדַיִם נֶחְפָּזוֹת, חוֹזְרוֹת לָעֲבוֹדָה

מְכוֹנַת הַלֶּחֶם מַּרְעִישָׁה.

שׁוּלַמִּית בַּת דּוֹרִי חוֹמֶקֶת לְעֵבֶר שֶׁפַע פִּלְאִי לֹא יְאֻמַּן

פִּרְחֵי אֲפוּנָה רֵיחָנִית

קוֹטֶפֶת, חוֹטֶפֶת, עוֹרֶמֶת, אוֹגֶרֶת מְלוֹא חָפְנַיִם

מְלוֹא זְרוֹעוֹת, מְלוֹא שׁוּלֵי הַסִּינָר, גּוֹדֶשֶׁת אֶת כָּל הַצִּנְצָנוֹת

בְּרֵיחַ הָאָבִיב.

הַהַצָּגָה חַיֶּבֶת לְהִמָּשֵׁךְ.