נוע תנוע – בלוג מחיי במשאית-בית

שלושה דברים הביאו אותנו ליבנאל. הראשונה – יונית קריסטל שהזמינה אותנו בחום לבוא לבקר; השנייה – אשה צעירה שרכשה תשורה של

קצת לפני החשיכה הגענו לתחנת סוף השבוע שלנו בשדמות דבורה, אחרי יום עמוס רגשית, ובלי לחשוב יותר מדי, נכנסנו לבוץ.

האם אני אני עצמאית? האנרגיה שאני צורכת מגיעה ישירות מהשמש, ההפרשות חוזרות לאדמה, לבית יש גלגלים לנסוע הלאה, כך שהאדמה

איפה מרגיש לך בטוח? מקום שבו אפשר להרפות, להישען אחורה ולדעת שהכל בסדר? במה זה תלוי? ומה עושים כשחוויית הביטחון

הזיכרון תמיד היה משמעותי לי יותר מהחופש. זכרתי חפצים, זכרתי מקומות, זכרתי אנשים, זכרתי סיפורים של אנשים, זכרתי אפילו דברים

יותר ויותר מתברר במסע הזה כי יש לחפש אחר השוליים. הם הרבה יותר סבלניים. הם פרומים, מבולגנים, משליכים בהם את

על הפסטיבל, מפגשים ומי אני באמת? קצת באיחור, כי שעון קיץ ופסטיבלים הנה שני מתחמים פרטיים שלא מופיעים בתכניה הגדושה

  העלייה מים המלח לירושלים היא חוויה של עזיבת המדבר. אם ההגעה מהשפלה – הצד השני של ירושלים,שגשר המיתרים הוא

איך ניצלתי משיטפון, נפרדתי מאילת, התחברתי מחדש לרשת הנשית והגעתי לאוהל האדום, וגם מדור חדש: מקום אישי בלילה שבין ששי

ביום ראשון, באובך מדברי, נפרדנו מהאלפקות והלאמות ונעמה ואילן ונסענו לנאות סמדר על כביש 40 המסתורי. כביש של בסיסי צבא

נתחיל מהסוף. חוות האלפקות. ליד מצפה רמון. שקט. אנרגיה טהורה. האינטרנט הסלולרי לא משהו, אבל איזו קליטה. אחד הדברים שמתפתחים