נוע תנוע – בלוג מחיי במשאית-בית

השבוע השתתפתי במפגש נשים שגרות על גלגלים. חנינו במצפור סיגי ביער עופר בכרמל. בשיא ההתקהלות חנו מסביב לשולחן הקק”ל הצופה

ביום ראשון הרמנו עוגן אחרי עשרה ימים במשמר העמק. זמן שיא. חלקו הגדול הוקדש להסתנכרנות מחדש עם עצמי ועם היקום.

ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה, מתברר. גם הג’ט לג גרוע יותר. המשאית פתאום נראית קטנה וצפופה לעומת בתי המידות של

אזהרת טריגר: פוסט נוסטלגי, דביק משהו, במלאת שנה לבעלותנו על משאית הבית, פוסט שיכלול בתוכו התרגשויות משפחתיות ומעט טיפים לנוסעים

השבוע התחיל מסע הדילוגים המשפחתי שלנו. קצת משמר העמק, קצת מענית, ובדרך לילדים עצרנו שוב בפארק הירקון. שום תמונה חדשה

ביום ראשון עזבנו את כליל בדרכנו לסער. היה מוזר להתניע אחרי 10 ימים, וגם משחרר.  כליל היתה מדהימה. האינטרנט הסלולרי

אנחנו עדיין בכליל. זמן שיא במקום אחד. מהו סוד הכליליות שמשאירה אותנו כאן יותר ממה שתכננו? איך זה קשור ליום

השבוע עלינו למעלה. אל ההרים.  והאטנו את הקצב. התרוממות והאטה. והרבה אוויר קריר וירוק. זה היה גם שבוע של ניסיון

התוכנית היתה להגיע למרחביה רק ליום-יומיים בדרך צפונה. העייפות והאינטנסיביות של השבועות האחרונים הכריעו ונשארנו עד היום – שישי בצהריים.

בדרך כלל אני לא כותבת באמצע שבוע. יש יותר מדי עבודה והבוסית הפנימית שלי לא מרשה. אבל ההגיג הבא ייראה

אוראנוס נכנס לשור, שלוש מכשפות נפגשות והשמיים עומדים להיפתח – זה מה שהיה השבועירושלים נתנה לנו פייט. היה קשה לעזוב

חיי העיר הם חיים סוערים! בשבוע שאנחנו בירושלים, יצאנו עם חלק מהילדים לבלות בעיר, השתתפנו בערב הקראת שירה, אכלנו במסעדת