נוע תנוע – בלוג מחיי במשאית-בית

הצעד העיצובי הנועז ביותר שעשיתי עד כה היה לרפד את כריות המושבים. צבעים  אדומים וססגוניים עלו בדעתי. זהב ושני. כמהתי

עד שהתרגלתי למזרח ירושלים ולכניסה המורכבת למגרש החנייה של בית הספר (שתי ככרות צפופות, תמרון בתוך תחנת הדלק ושער נפתח

כשפנטזתי על המסע, ניסיתי להעריך כמה זמן יתאים לי להישאר במקום אחד. אחרי עשרה ימים במרחביה, לקחנו הפסקה ועברנו לקיבוץ.

24 שעות לא הייתי בבית. כלומר במשאית. התגעגעתי. כך שהבוקר, קמתי בבית הסמוך, הלכתי לרוץ וקיבלתי (לא לבד כמובן) החלטה

יום ראשון שהוא גם יום ראשון לעבודה בחיי החדשים. לקחתי את הלפ-טופ, המשקפיים והלכתי מהבית שבו אני מתארחת אל המשאית.

המשאית חונה במרחביה. מושב בעמק יזרעאל. היא חונה מול מרחבי שדה חרוש. ואני מרגישה את ההתרחבות והמרחב שנמצא מחוץ לקירות.

ביומיים האחרונים נשארנו בלי כלום. הריהוט עבר לילדים, כמעט עד שולחן האיקאה האחרון.  מזל שהמיטה נשארה בדירה ויכולנו להשתרע בין

אבל מה יהיה הילדים? השאלה נשאלת הרבה פעמים, הן על ידי חברות וקרובי משפחה והן פנימית – כי גם בתוכי

בשבועיים הקרובים עלי להפרד מרוב חפצי. הבית כבר התרוקן מחפצים רבים – מיטות ומגבות, ספרים וסירים. אבל עדיין בהערכה גסה

הבוקר עברתי טסט פנימי, מבדק, כמו שהמורה שלי לנהיגה (ולחיים, את זה הוא לא יודע…) מכנה זאת.  כנראה אעבור טסט,

אתמול בצהריים, בבית הדואר הקטן בפרדס חנה עברה המשאית האדומה לבעלותנו – של בעלי ושלי. אני בעלת משאית. ובעלי גם