בית הספר הדרומי

ביום ראשון, באובך מדברי, נפרדנו מהאלפקות והלאמות ונעמה ואילן ונסענו לנאות סמדר על כביש 40 המסתורי. כביש של בסיסי צבא וריקנות. משהו שבין פראי לבר, לנטוש – מרחיב את הלב וגם מאיים – לכאן לא מגיעים במקרה. ובכלל, בני אדם לא רצויים כאן. שטחי אש. ניסויי רפאל. גדרות וחסימות. ואז, מתוך האבק, ההרים המקומטים והצחיחות – הופיעה נאות סמדר כמו פאטה מורגנה. עצרנו לקפה אחרי צהריים בפונדק, שבחצר האחורית שלו היו פזורים שולחנות וכיסאות מתחת לעצים ירוקים ומצלים. האמת שחששתי מנאות סמדר, שמעתי סיפורים, שמועות, ויש לי אלרגיה קשה למילה קהילה וכמובן לדבר עצמו.  אבל את דוד איצי אני אוהבת עוד מימים ימימה. הוא המבוגר המגניב בחבורה, ועכשיו כשאני בוגרת מגניבה בעצמי – שמחתי לפגוש אותו. היינו בנאות ארבעה ימים גדושים. וכן, יש לי מה להגיד. ולא, אני לא אגיד הכל. עדיף שתבואו לבקר.

נתחיל בבית האומנויות. הסיור בו גרם לי לשמוט לסת, לצחוק וגם להתפלא וגם לקנא. אפילו עכשיו, כמה ימים אחרי שהייתי בו, אני עוד חושבת על המגדל הפרוע שמזדקר בוורוד ותכלת לגובה רב, כמו עלי בתוך פרח.

המקום מסחרר, מציף בדמויות ינשופים ופינגווינים לבנים וחיות נוספות שכמו בוקעות מהחומר, גרמי המדרגות המסתחררים וסדנאות האמנים והאומנים, הכיפות, המנורות, החשיבה על המרחב וההתפרעות היצירתית שכפופה לחוקי סימטריה ואסתטיקה. זה מקום שאני רוצה לחזור אליו, כי גם בפעמיים שהייתי בו, לא ראיתי את כולו ולא הצלחתי לרדת לעומקו. זה כמו פנטזיה פרועה שלבשה צורה אסתטית ויפיפייה אבל לגמרי בלתי צפויה, לגמרי לא משהו שאפשר לתכנן על נייר ובהיגיון.

המקום נבנה לאורך שנים רבות בעבודה עצמית, כשתוך כדי הבנייה, התפתחו הצורות והשיטות. זה כמו שיר ארוך או כל כמו יצירת אמנות שמפתיעה את היוצר שלה, צוחקת לו בפנים ומגלה משהו. אני הרגשתי כאילו הציבו בפני כתב חידה או השתקפות של מציאות אחרת. אבל לא יכולתי להבין או לתפוס. בגתהאנום, למשל – המבנה המרכזי של הקהילה האנתרופוסופית בשווייץ – לכל דימוי יש הסבר, לכל צבע יש משמעות והכל כתוב וניתן ללמידה. משיחותי עם כמה אנשים שבנו את המקום במו ידיהם – בנאות סמדר לא מחשיבים כל כך את הידע…. מאחר ואני מוצאת יותר ויותר שידע זה דבר טעים אבל לא תמיד מזין – אני מקשיבה לזה…

אחותו של בית האומנויות נסתרת מעט מהעין. צריך לדעת עליה, והאמת שכשהמליצו לי ללכת לראות, חשבתי על כמה כואבת לי הרגל והאם זה שווה את המאמץ. איזה מזל שרינה ספרא לקחה אותי לאגם. גם כאן נשארתי פעורת פה . האגם הקטן שבו מותר לשחות ליד האגם הגדול שיש בו אי – ומזח לסירות – הדהימו אותי. כמה מים. כמו מין אמירה מתריסה כלפי המדבר: תראה מה האדם יכול לעשות עם הדמיון שלו, עם כוחות הרצון שלו.

שלוש ארוחות ביום כולם באים לאכול בחדר האוכל. אין מקומות שמורים או קבועים. מבוגרים ליד צעירים, עובדי הדיר ליד האמנים, ואם התערבבת עם מי שאינך מכירה – הללויה. ולא מדברים. אין משיחין בשעת סעודה, הלכה למעשה.  אוכל זה אוכל זה אוכל. העובדה שכולם מגיעים שלוש פעמים ביום יוצרת חיכוך אנושי, גם אם חלקו בשתיקה. לי הספיקו פעמיים ביום כדי לגרד לי את צלקת הקהילה שרגישה לחיכוך אנושי.

בבוקר היום הרביעי התלבטנו אם להישאר עוד יום או לזוז. אבל התחושה הזו ברגליים, שמתעוררת בכל פעם ששורשוני ההרגל מתחילים לבצבץ, גברה. האם יגיע מתישהו רגע שבו פשוט נרצה להישאר? ארבעה חודשים בדרכים וזה עוד לא קורה. 

מילאנו מים, נפרדנו ויצאנו לדרך.  עצרנו שוב בפונדק, קנינו יין וגבינות והמשכנו לאילת דרך כביש  12 שהיה כל כך יפהפה שהרגשנו בעננים.

להגיע לאילת מלמעלה, כשמעבר לסוללות ההרים הכהים מנצנץ הים הכחול. התמקמנו בשכונה וירדה עלי שלווה גדולה.