האם אני אני עצמאית? האנרגיה שאני צורכת מגיעה ישירות מהשמש, ההפרשות חוזרות לאדמה, לבית יש גלגלים לנסוע הלאה, כך שהאדמה מתחת הרגליים לא מחזיקה אותן.

אני גם מנהלת עסק עצמאי – עורכת ספרים ומקדמת את ההוצאה לאור שלי בכוחות עצמי, שזה אומר כל בוקר לאסוף את ההנהלה, את העובדים, את מחלקת המחקר ופיתוח, את אגף הרווחה, את הממונה על פניות הציבור, את המחסנאים ואת המנקה – כלומר, לאסוף את עצמי – לעוד יום עבודה. רגע, מחלקת השיווק עוצרת את זרם הכתיבה ליידע את הציבור (כלומר את 199 קוראי) שיש ערכים שני חדשים בוויקפדיה: אדמה – הוצאה לאור ונועה ברקת. הישג עצמאי. ותודה למידען הבית.

השבוע התחיל בשינוי תוכניות – רופא השיניים חלה. לא ידעתי למתי לקבוע תור חלופי. מסובך מדי להסביר למזכירה במרפאה שההגעה ליקנעם תוכננה במשך חודש בערך, ושזה לא בכיוון לעוד חודש וחצי. אמרתי שאתקשר.

ואז קרס הדיסק במחשב של שרון. הוא ניהל איתו מאבק ואז וויתר. מעבדת המחשבים האמינה והמוכרת קרובה היתה בטבעון. ארזנו מוקדם יותר ונסענו.

בדרך התברר לי, למרבית התדהמה, שפיתחתי תלות בתוכניות עד כדי כך שאם משהו זז, אפילו רק ביום – אני חווה דכדוך. האם תוכניות הן החפצים החדשים? האם אין דרך אלא להיאחז במשהו? להיתלות על משהו שיעניק ולו לרגע תחושת ביטחון? לא התגברתי על זה כבר? הייתי אמורה להיות רק בכאן ועכשיו ובהתמסרות לקוסמוס. איזו מין עצמאות זו?

אחרי יום תיקונים והמשכנו ליסעור. הגבעה הקטנה ליד הבריכה אירחה אותנו בידידותיות, ונהניתי להיות אצל ניקול מאהלר (ואדם וטליה ונובי וכל החיות שבבית וסביבו) שאירחו אותנו בחום ונדיבות. בערב היה ערב חילוץ שירה. סיימתי אותו עם כאב ראש ועם הבנה שהתגבשה למחרת – איך אני רוצה את הערב הבא, וגם סוף סוף הצלחתי לצלם את ה”חלף”. כמו שכתבתי לא פעם, החלף, שהוא תמיד מקרי ולא מאורגן, משקף בתוכו בכל זאת משהו ממהות המקום או הקבוצה. שוב הצטערתי שלא צילמתי מההתחלה…

בבוקר רצנו בשדות של יסעור ואז החלטנו להקיף את המאגר. כמו בכל פעם שאנחנו מחליטים להקיף מאגר, זה נגמר בריצה לא מתוכננת של יותר משעה. מה שגרם לי להיכנס למיטה ולהנהלה להרים גבה.  בזמן שנחתי, ניסיתי להדוף שני כתבי יד שלא בדיוק התאימו להגדרות של “חוכמה נשית מתחדשת”. לא הצלחתי, לשמחת ההנהלה שמתנגדת לבידול הזה ורוצה שהעסק ירוץ לכל הכיוונים.

זזנו לקראת  יום העצמאות לבוסתן נוף משותף שהקים חברנו אמירם גולדין ליד מצפה אבי”ב. הגענו אחרי הצהריים היישר לתוך רעש בלתי פוסק של כיסוח עשבים וילדים עליזים שהגיעו לשחק במתקנים. כאב לי הראש שוב ורק רציתי שיהיה שקט כבר. 

אמירם הגיע להגיד שלום והציע שנעבור לחלק האחורי של הבוסתן. הירידה היתה טיפה מאתגרת, אבל המשאית עמדה בה בכבוד. הגענו לצלע הר ושקט השתרר.

את יום העצמאות עשיתי בשקט גמור. בלי מטס, בלי על האש,  בלי לעבוד, עם הרבה לישון והרבה נשימות.

אפילו סרגתי ינשוף נוסף לסלסלת הינשופים ההולכת ומתרחבת, אולי בהשראת הינשוף שראינו על עץ סמוך מאד, ביסעור.