השפעת ביקרה אצלי בשבוע שעבר והשאירה אותי חלשה ולא מאמינה שאי פעם אוכל לרוץ שוב. הקשבתי להצעות של תמי ברוך, שאמנם כבר לא מאמנת אותי באופן אישי אבל תמיד מוכנה לענות על כל שאלה, והאטתי עוד יותר את הקצב. זה אולי נראה כמו הדבר הכי קל בעולם לצבּה שכמוני, אבל עד שאני כבר רצה, החשש הגדול שלי היה שכבר לא יתחשק לי לרוץ אם אנוח. וחוצמזה – מרתון תל אביב עוד כמה ימים, אז מה לעשות? טוב, האטתי. רצתי לאט כמה ימים וגם מעט ובשבת יצאת לריצת מבחן של עשרה קילומטר לראות האם אני בכלל עוד יכולה לרוץ.
הופתעתי מאד. אחרי הרטינות הראשונות של הגוף ושל הראש שרק רצו שאעזוב אותם בשקט – התחלתי ליהנות. אמנם היה מאד חם ופעם ראשונה שרצתי עם חגורה ומים וזה היה מוזר, אבל השרירים שמחו ולא היתה לי בעיה לנשום ואפילו לא בעליות. רצתי ורצתי ורצתי ואפילו עשיתי כמה ספרינטים להאצת הקצב. ואמנם אני ממש לא בקטע של תוצאות – אבל מתוך השלוש פעמים שרצתי את המסלול הזה זו היתה הפעם הכי מהירה.
תל אביב – אני מגיעה, איזה כיף!