בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו בסיס לחיים נוספים ולמסעות ככל שנבקש. אחרי שלוש שנים של נדודים מלאים בלי עורף ביתי, אנחנו מצטרפים לזרם הנוודים שיש להם בית וגם בית על גלגלים, במקביל. זו פריווילגיה, וקדמו לה חודשים של התלבטות. מי שקראה יכולה היתה לזהות את הנימים האלו של הרצון לנוח בצד הצער על פתיחת מערכת היחסים המלאה עם הנדודים.
אחת המתנות הלא צפויות (בלתי ניתנות להעלאה על הדעת), של חיי הנדודים, היא המתנה של האינדיבידואליזם. למי שנולדה וגדלה כמוני בקיבוץ, והגיבה כמוני לניסיון להשוות את בני האדם אלה לאלה – האינדיבידואליזם הוא אתגר ותרופה. נסיוב שמקבלים בחיי נדודים, יום אחר יום. הבית הנודד הוא מערכת חיסונית מותאמת אישית שיכולה לחבר או להרחיק. אורח החיים הזה גם ממגנט, נושא דגל שקורא אליו את הרוחות החופשיות (ולפעמים המעורערות) שמסתובבות שם, בעולם הגדול.
בחיבורים האלו שנוצרים, בין אנשים ששום דבר לא מחבר ביניהם – יש המון חופש, יופי, אהבה ואחווה. מתאפשרות שיחות שאין כדוגמתן, נבנה אמון וקורים דברים מעניינים ומוזרים מאד. זה כמו משלחת מחקר שיוצאת אל מחוץ לגבולות הידוע של יושבי הקבע ומדווחת – יש עולם שלם שמתקשר בדרך אחרת. שלגמרי ער למקרי, לארעי, לחד-פעמי של הכול. כששום דבר לא בטוח והכול פתוח – אפשר להשתגע ואפשר גם להתחסן.
אולי הדבר המסוכן ביותר שאני עדה לו בחיי הוא מה שנקרא “הציבור הרחב”. לדבר הזה יש כוח עצום – הוא מרים למעלה והוא מפיל לתהום. הוא זה שהולך לבחירות וקובע, הוא זה שמתקן תקנונים, קובע חוקים ומעצב דעות. כשאת חלק משבט, מציבור, מהמילה המקוללה קהילה – את מתעוורת. את זורמת עם הכלל. את מורעלת ברעל “מהיגידו” שהוא הארמגדון האמיתי.
כולנו עמדנו באחד מהגלגולים שלנו בכיכר הכפר כששרפו או הטביעו או תלו או חנקו את השכנה שלנו. כולנו שתקנו, ובצדק. בדי.אן.איי שלנו טבוע הצורך ההישרדותי ליישר קו עם מה שמסביב. להתערבב בקהל.
להתגלגל בבית המשאית, כמו צוענייה, חיבר אותי עם הרוח החופשיה שרואה את כל זה מבחוץ. את היופי, הכוח, השייכות, המשמעות – לצד הכיעור, החולשה, הניתוק והעיוורון. זה מעיר אותי. וזה מלמד אותי על כוח אחר, חלש הרבה יותר: של חיבור רופף. חיבור ארעי. חיבור של חופש.
כבר שבוע אני בבית. עם שולחן, ששה כיסאות, כורסה, ספה, מיטה – הכול חדש מאיקאה יבורך שמה. הבית גדול מדי. התקרה גבוהה מדי. מי קבע את גובה התקרה? ולמה? יש לי מים חמים בשפע וגינה מהממת. שיחי הוורדים שלא נגזמו חמש שנים פרועים וקשים. אצבעות המטפס הכתומות זוחלות על עצי ההדר.
מסביב יהום הסער. פצעי השבט מדממים. העין הציבורית של סאורון פקוחה תמיד ובחסותה מתנהל המשפט החברתי. ומערכת החיסון הפעוטה שלי כמעט קורסת אבל יש לה מסר – עם הדבר הזה מתמודדים עם אור, עם רכות ואחת אחת. לא בהתכנסויות, לא בהצטברויות, לא ביחד, לא מיד לא בבת אחת. הדבר היחידי התקף הוא קשר אישי. זוהי בקשת השעה.
האם זה קשור לבחירות? אני לא יודעת. בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, ביבי התקשר אלי בהודעה מוקלטת. לא הקשבתי עד הסוף. אם הוא היה דופק בדלת ונכנס – הייתי מדברת איתו. מפריע לי שאני שייכת לשבט הזה שהולך לבחירות פעם שלישית וחשוף להרעלה. אני רוצה משהו אחר. נוודי. ארעי. חד פעמי. משהו כמו תנועת ההתעוררות.
כמה המלצות מהדרכים
- לא להחמיץ את תערוכת ‘עושות היסטוריה’ במוזיאון חיפה. כותרת המשנה של התערוכה היא ‘פמיניזם בעידן הטרנס-לאומיות’. והייתי מוסיפה – הטרנס בכלל… כלומר, המעבר, הנוודי שהולך מעבר לזהויות ידועות ופורץ דרך חדשה. “נשים שמתנהגות כיאות לעתים רחוקות עושות היסטוריה” הוא המוטו של התערוכה (לורל תאצ’ר אולריך). פשוט כדאי לכל נפש לשאוף את האוויר הצח הזה.
- בחודש האחרון אני שותפה במיזם מלהיב ונוגע ללב שמחבר בין ‘מועדון הלביאות’ (קבוצת בעלות עסקים עצמאיות) לבין עמותת ‘לא עומדות מנגד’ – מסייעות לנשים במעגל הזנות. לקחנו על עצמנו לגייס חמישים אלף ש”ח למען שורדות זנות. אני תרמתי 6 ספרים (כולם נקטפו כבר) ויש עוד תשורות שתרמו חברותי. יהיה גם אירוע שבו יהיו הרצאות ותרומות נוספות והכרטיסים נמכרים גם דרך הפרויקט. מה לך ולנשים בזנות? אין לי מושג. יש לי מושג על עצמי. ואני, פריווילגית שכמוני, מושיטה יד.
- על השם של הספר הזה – שכותרת המשנה שלו היא ‘התמקדות בהורות מכבדת’ – אני ולילך בנימיני-קורש עוד דנות ומחפשות. הספר עצמו, 500 עמודים של חוכמה מעשית לכל מי שרוצה להיות ההורה הכי טוב שקיים בתוכו – הוא מתנה. רק מלערוך אותו, צמחתי. ואני לגמרי מתכננת לקרוא אותו שוב כשייצא לאור בקרוב. אם שמעת משהו על התמקדות, על קונסטלציה משפחתית וחשת בעצמך כמה זה מרגש, מהפכני, פורץ דרך ומאפשר – מזמינה לתמוך בספר הזה עכשיו בהדסטארט (ואם לא שמעת – איזה כיף לך… זה מחכה לך).
איך מברכים, “ברוכה השבה הביתה”? והרי היית בבית גם כשהוא נסע על גלגלים.
הצטרפתי לקוראי הבלוג לקראת סוף הנדודים שלך, יכולה להבין את העייפות והרצון למקום קבוע. כן, את ללא ספק פריווילגית ואני שמחה שאת משתפת גם אותנו בחוויות מהעולם הפריווילגי שמאפשר לעבור מבית למשאית וחוזר חלילה. מזכיר את שמיכת הטלאים שאת אוחזת או סוגרת בתמונה.
נועה, תודה על פוסט מקסים שנותן לנו הצצה להמשך התהליך הדרמטי שאתם עוברים. שמחתי גם להמלצה על התערוכה בחיפה. אלך לראות. בעיקר התרגשתי משיתוף הפעולה עם לא עומדות – קבוצה מעוררת התפעלות שגם אני מנסה לתרום לה את חלקי הקטן.
ואם כבר המלצות – אהבתי מאוד את התערוכה במוזיאון וילפרד ישראל בהזורע, “מרחב נשימה”, שמזמינה להשתהות והתבוננות אחרת.
מאחלת אושר גם על רצפה שמחוברת לאדמה! וד”ש.
יש הרבה דרכים לנועה. יש כאלו שנעים במקום או לסרוגין או עם בוא החורף. תודה על חווית הנדודים שהוספת לחיי גם אם היה זה רק כקוראת. היה מעורר השראה, היה מרתק, היה מאיר עיינים. בטוחה שכך ימשך. חיבוק גדול לך ולאיש שאיתך, רק אל תלכו לאיבוד בין כל כך הרבה חדרים ❤️
מעניין! תודה. נשמע נהדר ומקווה שנמשיך להתראות.
תודה נועה. את השראה. לא קראתי את האחרונים אז הופתעתי לרגע. גם שמחתי, איכשהו. מהחזרה. מהאומץ. מהשלום והאחרות שאת מביאה איתך מהדרכים. מקווה להמשך הבלוג ❤️
ברוכים תהיו בביתכם… כה ברור, כה טריוויאלי … שרוחות טובות תנשבנה בין הלבבות , ובמקום בו קיים כאב ניתן לו מקום … ימי אביב ופריחה. שמח ומכבד את בחירתכם. בהצלחה