השבוע הגיע הגשם הראשון הרציני, הוא נפתח בסערת ברקים ורעמים ארוכה  ומשתוללת בין שלוש לארבע לפנות בוקר שלא ממש הורידה גשם, רק העירה את פחד הברקת שלי (עוד כשהייתי קטנה פחדתי ממכת ברק, איזה מוזר שזה הפך להיות שם המשפחה שלי).

בית המשאית אמור להיות מבודד כי הוא עומד על גלגלים, אבל בכל פעם שזאוס מטיל את הברק והרעם, הנשמה הפאגנית שלי מתמלאת יראה. ואם הוא יידה את הברק שלו דווקא בי? החלק ההגיוני שבי וזה שישן לצידי אמר שאין טעם לחכות לזה ערה, גם אהיה עייפה יותר בבוקר וגם עדיף לחטוף ברק בלי להתעורר. נרדמתי.

למחרת נסענו לנהריה.  יצאנו מהבית בסביבות עשר ובעשרה וחמישה עלינו על טרמפ לנהריה. השיחה נסבה על עניינים אונקולוגיים והנהגת – שהגדירה את הרכב שלה, ובצדק, כזקוק לטיפול פליאטיבי – אמרה שמזמן לא נהנתה לדבר ככה על הנושאים החביבים עליה. 

חצינו את הצומת הראשית של נהריה, שגשר סטייל המיתרים מחבר בין תחנת הרכבת שלה לבין הקניון החדש. קראנו את הציטוט בשער העיר (ממקור לא ידוע, משהו על נדיבות) ותהינו למה היה צריך לשים מירכאות. הצטערתי שלא צילמתי אף תמונה.

בילדותי היתה נהריה העיר האירופאית, תואמת וינה. הגעתון היה מעין דנובה קטנה ובתי קפה כמו קפולסקי הגישו שטרודל וקקאו. היה אפשר גם לצאת לסיבוב בכרכרה ולהרגיש לרגע במאה הנכונה לספירה. כל מה שהיה חסר זה שמלת משי, נשף ומשרתים שייקחו ויביאו הודעות מהשכנים בפתק על מגש.

עכשיו נהריה נראית שחוקה, מלבד רוחב שדרות הגעתון לא נשאר כמעט דבר שיזכיר את עיר הזהב ההיא. הגעתון יבש, החנויות מרופטות משהו ובתי הקפה שייכים לאיזו רשת גדולה. אבל גם לנהריה היה יפה בגשם המטפטף ובמטריות הנפתחות לראשונה. עשינו סידורים והלכנו לשתות שוקו וסיידר עם אפפלשטרודל וקצפת בפינגווין, ששמר על סטייל מקומי משהו ושהתכנסה בו חבורת גברים פנסיונרים לשיחה על החיים. תהיתי אם אני עצובה או שמחה שבעצם זה כבר די קרוב אלי.

בדרך חזרה נסענו במונית שירות לכפר יאסיף עד צומת ג’ת, משם תפסנו טרמפים כמו בגיל 16 תוך זמן קצר הגענו הביתה, בדיוק בזמן למנוחת הצהריים. כמו הוביטים טובים אחרי הרפתקה עצומה.
בלילה הגיע הגשם והמשיך לאורך חלק מהיום בטיפות כבדות מאבק שניקו את הפאנלים הסולריים, החלונות והזיתים השחורים במטע הסמוך. בשבוע הבא יהיה כאן מסיק. ולפי העין והמומחית המקומית – יש יבול שיא.

מה עושים הנוודים בחורף? זו שאלה ששואלים הרבה א-נשים שיוצאים לדרכים. יש קבוצת וואטסאפ ויש קבוצות פייסבוק – כפרים על גלגלים ונשים על גלגלים. נוודים חוששים מגשם ומקור ומבוץ בדיוק כמו יושבי הקבע, אבל החיים על חשמל סולרי ובלי קירות אבן – חשופים יותר. מי שעוקב בנאמנות אחרי הבלוג, שנכנס עכשיו לחורף השלישי שלו, יודע שיש נזילה בפינת המיטה מימין, ושחלק מהפתרון טמון בירידה דרומה.

החורף אנחנו שוקלים להישאר צפונה לקו באר שבע. לקחת לעצמנו חורף גשום ומבוצבץ ולחוות איך הטבע מוריק וזורם. אולי אפילו לראות את הגעתון גועש ואת הים סוער. לשם כך נתקין בשבוע הבא מערכת חימום מים בגז. אם יהיה לנו חם ויהיו לנו מים חמים, אפשר יהיה להתיידד עם הגשם, גם בבית נודד.

אם הגעת עד כאן,  (ולמי שקיבל/ה כבר את ההודעה הזו – אפשר לדלג… )

אני רוצה לשתף אותך שבעוד שבועיים, בתחילת נובמבר, אשיק קמפיין הדסטארט לספר שירי השני. הספר יכלול כמאה שירים שנכתבו מתוך חוויית הנדודים וישולבו בו תמונות של הצלם המוכשר והאהוב עלי, אורי ברקת, שמתעדים חלק מהנופים והוויית החיים בבית המשאית שלנו.

התלבטתי הרבה אם ללכת לעוד קמפיין גיוס מימון המונים. מצד אחד, היתה לי חוויה מדהימה של תמיכה בקמפיין הראשון, לא רק כלכלית, אלא גם רגשית. מצד שני, אני כבר משוררת מוכרת ואפילו קצת מכובדת, וגם לבקש פעם אחת זה לא פשוט, אז פעמיים?
החוויה המרכזית שחוויתי בשנתיים וחצי בדרכים, היא שא-נשים רוצים להיות חלק, שהם רוצים לתמוך, לפרגן, לעזור, להשתתף ולהרגיש משמעותיים. לא יכולתי לצאת למסע כזה בלי מאות א-נשים שעזרו, הציעו, הושיטו יד ואמרו שהמסע הוא השראה.
אני מאמינה שהשירים והספר יהיו גם הם השראה. לאפשרות לחיות חיים משמעותיים, להעיז, ללכת אחרי הלב מבלי תמיד להבין, להתאהב מחדש בא-נשים, במפגשים, בנופים וזה בזו, להכיר תודה על היש ולוותר על מה שעבר זמנו.

מה אני מבקשת ממך?
בתחילת נובמבר עם השקת הפרויקט, אשלח אליך קישור אליו ואבקש שתתמכי בו. זה יכול להיות דרך רכישת הספר או תשורה אחרת שתתאים לך. יש לזה חשיבות גדולה עבורי, רגשית וגם מעשית.