פרידה ותודה לתמי ברוך

ביום חמישי האחרון, תמי ברוך המאמנת של קבוצת הריצה שלנו הודיעה שלא ניפגש יותר. האמת, זה לא היה צריך להפתיע אותי. בקבוצה נשארנו חמישה או שישה או ארבעה, תלוי באיזה שבוע ספרנו. לא בטוח שזה כל כך כלכלי להתניע את האוטו בחמש בבוקר ולהגיע עד הרדוף. רק אחרי הריצה, כשהאנדומורפינים התחילו לרדת (לקח כמה שעות) התחלתי להיות עצובה. נראה לי שזה הקטע עם ריצה לא? שזה משעה את העצב…

כתבתי לתמי מכתב פרידה ותודה, אני מצטטת אותו כאן, בעיקר כדי שתוכלי להשוויץ תמי ואולי זה גם יעשה חשק לעוד אנשים להתחיל לרוץ כמו שצריך:

“אמנם אני בן אדם של מלים, אבל לא קל למצוא את המלים הנכונות להודות על התפקיד שמילאת בחיים שלי בשנה האחרונה.
תמיד שנאתי ספורט.
הגעתי לחוג ריצה כסוג של הרפתקאה. כמו לנסוע לסין, ללמוד שפה זרה, להתנסות במשהו שעוד לא ניסיתי. מראש אמרתי לעצמי שאני נותנת לזה צ’אנס, לא ממהרת, לא דוחפת את עצמי מעל מה שאני יכולה. שמחת לשמוע ש”לאט זה המהר החדש”. כי זה התאים לי ותמך בי.
אתמול רצתי שלושה סיבובים ביער ונזכרתי בריצות הראשונות ואיך העלייה הקטנה שיש שם היתה בלתי אפשרית עבורי. כל כך עזר לי שאת היית בטוחה שיגיע היום שזה יהיה ככה בשבילי ולא התרגשת מחוסר הכושר שלי.
עוד רגע מכונן היה בשבילי היום שבו כאבו לי הברכיים וממש נבהלתי. באותו היום כל מי שדיברתי איתו על כאבי הברכיים האלו הדגיש כמה ריצה זה דבר מזיק והרסני. כמעט השתכנעתי עד שנזכרתי שיש לי מורה והתקשרתי אליך. את הרגעת אותי וזה באמת עבר ומעולם לא חזר. למי שכואבות הברכיים היום אני אומרת שריצה נכונה לא מכאיבה.
אני לא נבהלת כל כך היום מכאבים או ממאמץ, או מגשם או מרוח או מקור. פעם דברים כאלו היו מטריפים אותי. כשאני כותבת את זה אני נזכרת שבהתחלה שיגע אותי להזיע, זו היתה תחושה בלתי נסבלת בשבילי. היום בלי שאני מזיעה זה לא שווה לי.
מה עוד? אני לא טוענת שאני אדם שונה. אני אמנם רזה ב-13 קילו, ואם אני מפסיקה לרוץ ליותר מיומיים אני לא רגועה, ואני באמת אוהבת לרוץ. אבל אני לא שונה, להיפך אני מרגישה יותר חיה, יותר טוב, יותר מי שאני.
אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את השינוי הזה בלי הסבלנות, האמונה והמקצועיות שלך. הרוח הטובה, ההומור, היצירתיות וההתמדה שלך. אני מודה לך על כך רגע ומקווה שהפנמתי מספיק את הדמות שלך כדי שהיא תלווה אותי בהמשך.
חיבוק גדול ותודה
ממני נועה