- צילום אורי ברקת
ישבנו בסוכה, אכלנו ארוחת צהריים והרחנו את האתרוג. חג נחמד – לא הורגים אף אחד, לא מנצחים, לא מנוצחים, אין גיבורים ולא שמחים לאידו של אף אחד. חג שהמצווה המרכזית שלו היא לשמוח.
ושמחת בחגך והיית אך שמח. נשמע פשוט, אבל אוי, כמה שזה היה קשה.
מאיפה מגיעה השמחה? איך נהיים שמחים? מה גורם לשמחה?
ערכתי בראשי רשימה ארוכה של דברים שהיו משמחים אותי, החל מדברים גדולים, כמו שלום במזרח התיכון וכלה בדברים קטנים, כמו כוס קפה הפוך.
ככל שהרשימה היתה ארוכה יותר, כך דווקא הלכתי והתעצבתי לליבי, כי נזכרתי בכל הדברים שאין לי וכל דבר הזכיר לי שלושה דברים נוספים ולאט לאט שקעתי לתוך תחושה מדכדכת של עוני ומחסור.
יכול להיות שהייתי עושה את התרגיל ההפוך (לדמיין דברים נוראיים קורים לי ואז לשמוח שזה לא קרה), אבל אז נתקלתי במאמר ארוך ומלומד, שסקר מחקר שטען שאין לנו יכולת אמיתית לחזות את מה שנרגיש בעתיד. אחת המסקנות היתה שרוב האנשים חשבו שדבר מה יסב להם אושר וכשזה קרה, רמת האושר שלהם כלל לא עלתה. הבית החדש, הבגדים, החופשה, האהבה החדשה, אפילו הזכייה בלוטו – לא השפיעה על מידת האושר שלהם, למרות שזה מה שהם חשבו.
אם כך, שתי הרשימות שלי היו חסרות תועלת. סביר להניח שאפילו שלום גלובלי לא היה גורם לי לאושר ובאופן מפתיע גם מלחמה כוללת לא היתה בהכרח מתכון לאומללות נצחית.
בינתיים הגיעו הילדים, אספנו בחצר הבית עלים, פרחים, פלפלונים חריפים, צנוניות, עגבניות שרי מהגינה, תפוזונים סיניים שנפלו מהעץ, והשחלנו אותם על חוט. קישוטים לסוכה. זה לא היה ברשימה שלי, לא כמשהו שיגרום לי שמחה ולא כמשהו שיאמלל אותי. זה היה רעיון שלהם.
תלינו את הקישוטים.
ושמחנו.
נהדר. עסקתי בשאלת השמחה גם אני בקטע שבקישור. לאחר שכתבתי אותו התחוור לי שזה היה בשמחת תורה. פשוט לא קישרתי באותו הרגע- אמצע הלילה- בין ארועי היום לבין משקעיהם.
השמחה, בסופו של דבר, היא משהו בלתי צפוי, רגע של התפעמות מהשפע.
http://mealellet.blogspot.co.il/#!/2013/02/blog-post_2159.html