את רוב הדברים בחיינו אנו צריכים לעשות במו ידינו. אפילו הכלים במדיח, שהוא אחת מהמצאות המאה, לא מחליטים מעצמם להתנקות. הכביסה לא נכנסת למייבש בעצמה ואבוי, היא לא מתקפלת מעצמה.

בכל יום אנו צריכים לאכול, למלא את גופנו בדלק, בכל רגע אנו צריכים לחזור ולמלא את ריאותינו אוויר, אפילו אם איננו מודעים לכך בכל, אנחנו מתאמצים, רק בשביל להישאר בחיים.

אנחנו צריכים לעבוד לפרנסתנו, להסתדר עם המשכורת, לסדר את הצעצועים, לנעול את הבית, לפתוח אותו. אלף ואחד דברים, שאם לא נעשה אותם, לא יקרו מעצמם. אחריות כבדה מאד מוטלת על כתפינו.

חלקנו בטוחים, דרך אגב, שבזכותם מסתובב הכדור, שהם אלו שדוחפים בכל כוחם בכיוון הנכון. הם לא יקחו צ’אנס שמשהו יסתדר בלי שהם יסדרו אותו. הם תמיד בהיכון, תמיד על המשמר, אחראים, עירניים, בוגרים וכן, לחוצים מאד. לדאוג שהעולם יסתובב בכיוון הנכון ושהבית יהיה מסודר, אלו שתי משימות שלא נגמרות אף פעם.

כמה טוב ומרגיע, אם כך, לחשוב על הכד הקטן שמתמלא בעצמו. כד פלאים קטן שככל שמשתמשים בו יותר, כך הוא מתמלא יותר. בלי מאמץ, בלי חשש, בשפע מוחלט ובלתי מותנה. אין ספק זהו נס – מעצמו הוא מתמלא.

יש אנשים שתמיד יבנו עליו, על הכד הקטן שיופיע ברגע הנכון ויציל אותם. הם בונים על הניסים הקטנים והגדולים שמתרחשים ללא הסבר או סדר בחיים. הם ייסעו על טיפת הדלק האחרונה, יחיו על טיפת האנרגיה האחרונה, יעשו מעשים שעל פניהם נראים לא הגיוניים, לא מעשיים, כמו לנסות לנצח צבא גדול מהם בהרבה, לחזור ככה סתם מארה”ב כדי להיות ראש ממשלה, או להדליק את המנורה בכל כך מעט שמן. הם נוטים להדחיק את העובדות שעל כל נס שמתרחש, הם גם תמיד נתקעים עם המכונית, חולים בזמנים הכי לא מתאימים ומשלמים מחיר על הגישה שלהם (בדרך כלל, מי שמשלם זה לא הם עצמם, אלא אלו שחיים לידם).

הם כל כך בונים על הנס, מתכננים איך הוא צריך להיות בדיוק, שהם שוכחים שזאת לא העבודה שלהם.

אומרים שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. זאת נראית לי משוואה הגונה. חלוקת עבודה כזו, שבה חלק מהעבודה הוא שלנו, באחריותנו הבלעדית (והחלק הזה גדול ממה שבדרך כלל אנחנו חושבים) וחלק מהעבודה היא שלו, של ממציא כד השמן, שממלא מעצמו את החסר (וגם החלק הזה גדול יותר ממה שאנחנו חושבים).

דצמבר 2000