התוכנית היתה להגיע למרחביה רק ליום-יומיים בדרך צפונה. העייפות והאינטנסיביות של השבועות האחרונים הכריעו ונשארנו עד היום – שישי בצהריים.

את השבוע פתחנו בביקור במוסך מוסטפא שליד מענית. היה חם, הפעלנו מזגן וחיכינו שיפרקו את הבוכנה שמעלה ומורידה את ראש המשאית, הקבינה, ייקחו אותה לבאקה לשיפוץ, ויחזירו. בינתיים תיקנו את מצלמת הרוורס (התברר שהיא מצלמת בצבע!) ואת האיתות. החבר’ה במוסך עבדו בלי מזגן ותוך כדי צום הרמדאן. היה מוזר לבלות את החג במוסך (זה לקח כמה שעות), אבל קראנו לזה “תיקון שבועות” וכבר בצהריים המאוחרים נסענו למשמר העמק.

זו תמונה מהדרך שאותה עשינו ארבע פעמים ביומיים. ניסיון ללכוד את המג’יפני הזערור שעל הגג:

על אירועי היום וחצי בממלכה הקסומה כבר כתבתי כאן. מדלגת. ממשמר העמק נסענו לטיפול שיניים ביקנעם ומשם חזרנו על עקבותינו לעין עירון, להחליף את שמשת החלון השבורה. עוד תיקון שבועות. שלמה ואוקי אירחו אותנו בדרכם הידידותית. אוקי ואני שתינו קפה (עוד רגע על זה) במזגן, דיברנו על ספרים שאהבנו, מה שהסתיים בהליכה לספריה המקומית שבה אוקי משמשת כספרנית, ופתיחת כרטיס קוראת. עכשיו אני רגועה. יש לי מספיק ספרים עד התדלוק הבא. לפנות ערב עלינו שוב על ואדי ערה, מעין עירון למושב מרחביה. היתה לנו הרגשה מוצדקת שבילינו על הכביש הזה יותר מדי בימים האחרונים. הגענו למרחביה לקראת חשיכה והתמקמנו מתחת עץ הפקאן ומול השדות.

לא היינו כאן מתחילת נובמבר. זה היה ביתנו במשך שלושה חודשים. כאן התרגלנו למרחב המצומצם, פנטזנו על היציאה לדרך, רצנו בשדות ולמדנו לנהוג ולעבור טסט. חגגנו כאן את ראש השנה, יום כיפור וסוכות. וגם – מיץ הגיח לאוויר העולם, ננטש ואומץ.

היינו סקרניים איך מיץ יגיב לאדמת המולדת. ואכן, הוא לא איכזב:

בלילה שמעתי יללות, פתחתי את החלון והייתי עדה לשיחת אם-בן נרגשת. הלוואי והייתי מבינה מה נאמר בה. אני מקווה שהם יישרו את ההדורים ביניהם. מיץ, אגב, משתף את הכל ויותר בדף הפייסבוק מיץ החתול בדרכים. עשו לו לייק ועקבו (עוד רגע הוא עובר אותי במספר העוקבים, אבל אני מפרגנת).

ההרגשה היתה שהגענו הביתה. והעייפות המצטברת משבועות של מעברים ונסיעות גרמה לנו להחליט להישאר עוד יומיים נוספים לפני העלייה צפונה.

גם כך היו לנו “עניינים” באזור. פגישה משותפת לשנינו בקופת חולים של הלב. ההרגשה היתה שנפתח חלון, שנפתחה אפשרות לתקן תיקונים משמעותיים יותר מחלון ובוכנה. זה מרגש, מלחיץ, מפחיד וגם, כבר, מרפא. 

על הדרך, אחרי הרבה מחשבות וניסיונות – חזרתי לשתות קפה שחור. פעם ביום. ועכשיו – מחפשים מקינטה קטנה, זוגית…

למחרת נסעתי שוב לעפולה, באוטובוס. זה הרגע להלל את מערכת התחבורה הציבורית. אני יודעת – רוב הבריות מקטרות עליה, אבל פעם אחר פעם אני נוכחת ביעילותה וחשה הכרת תודה עמוקה על עצם קיומה. אוקיי, אין צל בתחנת האוטובוס שמול הבית של אחותי. וחם. אבל המיניבוס מגיע בול בזמן ויש מקום ומזגן! לא צריך להזיז את המשאית, לחפש חנייה או לחשוב פעמיים.

עברתי מיפוי במעוף אצל היועץ העסקי שקד שמגדל שקדים. מצאתי שזה פואטי ממש. גם המיתוג של מעוף בסגול אצילי – שמשדר שאפשר להגשים חלומות, עשה לי את זה. בסיום המיפוי קיבלתי, כמו שרציתי, יועצת שיווקית מסוימת ל-20 שעות ייעוץ מסובסדות. והאתר המשודרג של ההוצאה לאור שלי כבר קורם עור וגידים, ביחד עם הרבה תוכניות עתידיות שלי. חזרתי נרגשת – בכל זאת מעוף ועפולה… יש הרבה תעופה בבירת העמק. כאן, דרך אגב, נולדתי. וגם עברתי טסט למשאית!

לסיום השבוע רכשתי לעצמי סט של טושי zig שעליהם שמעתי רק כמה ימים קודם לכן. מיד אדגים לכם בסרטון קטן מה הם יודעים לעשות. אני מרגישה כמו ילדה שפינקו אותה עד הסוף. תמיד רציתי סט! ואת הגדול! היקר!

https://youtu.be/OvEFYrr7s1E

פנינו צפון-מערבה. מתישהו היום, או אולי מחר נעפיל לאזור כרמיאל. נחנה שם לרגע ונמשיך לתובל. שם נהיה שבוע בערך. כן, קצב המסע מואט. יש המון עבודה ויש רצון to stay more (אם עוד לא קראתם את הספר המבריק הזה, תקראו).

אחר כך מתכונן ביקור בגיתה, כליל, סער, אכזיב, ומשם מזרחה על כביש הצפון וסעיפיו.

ועוד בקטנה לפני סיום – ותודה שהגעת עד כאן: משום מה, בכל פעם שאני שולחת מייל על פוסט חדש, יש אנשים שנמחקים בטעות. אין לי מושג למה זה קורה. כנראה קל להימחק. אני שולחת מייל וידוא מחיקה – ומחזירה מחוקים בטעות. זכות השיבה עובדת!

ד”ש עם שיר

מזמן לא היה שיר, הנה אחד שנכתב במרחביה, בתחילת אוקטובר שעבר, כשהאדמה היה צמאה למים והכל עמד להתחיל.

קַיָּם

דַּרְדַּר סָגֹל נוֹתָר אַחֲרוֹן בַּשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ. זֵיתִים מַשְׁחִירִים בַּחֻרְשָׁה, נוֹשְׁרִים לְתוֹךְ חֲרִיצֵי אֲדָמָה יְבֵשָׁה, מְמִיתִים אֶת זַרְעָם שֶׁלָּהֶם. הַמָּוֶת אֵינוֹ אֲמִתִּי. רַק הַצּוּרָה מִתְחַלֶּפֶת, מְשַׁנָּה פָּנִים. מָה שֶׁאֵינֶנּוּ – קַיָּם עִמָּנוּ. זְרָעִים וְקוֹצִים. קְלִפּוֹת וּפְלָחִים. נִדְמֶה  שֶׁאִמָּא מִתְקַשֶּׁרֶת – “אוּלַי תָּבוֹאִי?  הֵכַנְתִּי פַּשְׁטִידָה.”  עוֹמֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ, מְקַלֶּפֶת יְרָקוֹת בְּקוֹלְפָן אָדֹם, שָׁדֶיהָ שְׁטוּחִים מֵעַל הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח, עוֹד רֶגַע תֵּצֵא לְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה אֲסוּרָה. הַמָּוֶת אֵינוֹ אֲמִתִּי. קְלִפּוֹת הַפֶּקָן מוֹרִיקוֹת וְאָז מִתְבַּקְּעוֹת וּמַשְׁחִירוֹת. הָרֵאוֹת מִתְמַלְּאוֹת בַּמַּיִם וְאָז נִשְׁפָּכוֹת, יַם כּוֹכָבִים מַתִּיז לְכָל עֵבֶר כֶּסֶף סָגֹל. רַק הַצּוּרָה מִתְחַלֶּפֶת. דַּרְדַּר אַחֲרוֹן מְהַבְהֵב. מָה שֶׁאֵינֶנּוּ  – קַיָּם עִמָּנוּ.