חיי העיר הם חיים סוערים! בשבוע שאנחנו בירושלים, יצאנו עם חלק מהילדים לבלות בעיר, השתתפנו בערב הקראת שירה, אכלנו במסעדת שף, השתתפנו בטקס הענקת דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בר אילן, חגגנו שלושים שנות הורות וקרענו את העיר בסידורים.

עמק  הצבאים הוא נקודת חנייה טובה עבורנו. מעבר לשקט, לצבאים ולטבע, זה מקום נגיש. במיוחד באותם הימים שבהם יש להגיע לעיר. צומת פת הסמוכה מספקת אוטובוסים לכל הכיוונים. כך יצאנו  העירה – לקפה ואוכל עם הילדים.  שתי תחנות לרופאת המשפחה הירושלמית [לחץ הדם השתפר, המשקל לא)  קו 19 העירה לרכוש משקפיי ראייה חדשות (ותודה ליעקב ולירון מהאופטיקה בסופרפארם שהיו מקסימים ושירותיים (אני בכלל לא צריכה משקפיים לנהיגה, וגם המספר לקריאה ירד) והתלהבו מאד מזה שאנחנו גרים במשאית. “אתם נראים רגועים”, נאנחו יחד.]

כדי להגיע  לגני התערוכה לטקס קבלת דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בר אילן (שהעניקה את התואר השנה גם לתזמורת צה”ל, ולכן הוזמנו על תקן ההורים הגאים) – שכרנו אוטו רגיל. ירדנו לתל אביב אחרי הצהריים בדיוק בשעות העומס. כבר שכחנו מה זה להיות תקועים בפקק ושהדרך מתארכת… עם המשאית אנחנו מקפידים לנהוג בשעות השקטות של הכביש – לפנות בוקר, צהרי היום, מאוחר בערב. מאחר והמשפחה שלנו לא פנתה לכיוון האקדמאי – לא נחשפנו עד כה לאירוע כה הזוי, ימי-בניימני, הארי-פוטרי, מלווה בארשת ציונית לאומית כה נלבבת עד שמצאתי את עצמי מוחאת כפיים בהתרגשות ומצטרפת לשירה בציבור. אין, הדברים האלו ממכרים… והם גם ארוכים. חזרנו הביתה הרבה אחרי זמן השינה שלנו.

ביום רביעי עברנו לקרית היובל, להיות שכנים של הילדה. הגענו למגרש ציבורי, ענק, פתוח וריק בלב השכונה, שתי דקות הליכה מהבית שלה. מקום שאם לא רואים אותו לא מאמינים שהוא אכן קיים. איך לא בנו כאן עוד? התשובה לשאלה התבררה הבוקר קצת יותר, כשהחבר’ה מהמנהל הקהילתי העבירו שיעור לסטודנטים מתחת לעץ הסמוך על המקום ועל המתח סביבו בין חרדים לחילוניים, מתח שאופף את העיר כולה, במקומות שבהם עוד יש חילוניים עקשניים. 

את חמישי בערב בילינו באיסוף המשקפיים (לירון ויעקב התעניינו איפה הבית עכשיו) ברכישת ארנקים (מיץ אכל את שלי בהתקף געגועים ומרץ) ובארוחת ערב באנג’ליקה. זו הפעם השנייה שלנו במסעדת השף הזו וכמובן לא הגענו במקרה. בפעם הראשונה התפנקנו בארוחת צהריים יום לפני שעזבנו את ירושלים, בימים שבהם סיידנו את הדירה והמטבח בכר פונה מתכולתו. הפעם זה היה לכבוד עריכת נובלה של חברה שהיא גם בעלת המסעדה. הנובלה מתארת מקרוב את חיי המטבח והשף, והיה מעניין לשבת שם מן הצד השני, אחרי שכעורכת למדתי קצת על מה שקורה במטבח בינתיים.

הערב נתאסף בחיק המשפחה הגרעינית והתוספות האהובות לחגוג יומולדת שלושים לבכור. שלושים שנה שאני אמא, שנים שבהן ילדתי וגידלתי את שלושת את האנשים שאני הכי אוהבת ומעריכה. השנה הזו שאני בדרכים מאתגרת את הקשרים בינינו, שהיו מאד יומיומיים וקרובים. לא תמיד קל להיפגש ולגשר על הימים הרבים שלא התראינו. זה דורש מיומנות, וסבלנות וזמן. אני עובדת בעיקר על הסבלנות. מיומנות פיתחתי כבר עם השנים, זמן יש את מה שיש. תמיד מעט מדי. כולנו נמצאים בשלב של גדילה ועצמאות ובנייה של החיים האישיים, ובמקביל מחפשים את הדרך להישאר קרובים. להציע עזרה, ניסיון חיים ולפעמים פשוט אוזן קשבת וכתף, ואת האמונה שהחיים חכמים, שאם ממשיכים לנוע, החוטים נקשרים והדברים מסתדרים. וגם אם לא – משהו אחר יצוץ.

שבת שלום.

ולסיום, כמה מבובות הקרושה שאני עושה תוך כדי עבודת העריכה, מאווררת את הנשמה ואת הידיים: