מאריה אנטוניה יוספה יוהנה לבית הבסבורג נולדה ב-2 בנובמבר 1755 בווינה, כבתה החמש-עשרה (והצעירה ביותר) של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה ובעלה הקיסר פרנץ הראשון. מריה תרזה יצרה באמצעות ילדיה רשת של קשרים שחיזקה את הקיסרות. מאריה, צעירת ילדיה נבחרה למשימה המורכבת של תיקון יחסי הקיסרות עם צרפת.

מאריה היתה ילדה יפה, טובת מזג ומוכשרת. בהיותה בת 15 נפרדה ממשפחתה וארצה כדי להינשא ללואי ה-16. בגבול בין המדינות היא הופשטה מבגדיה ורכושה, הולבשה בבגדים צרפתיים, ונקראה בשם הצרפתי מארי אנטואנט. מאז לא שבה לראות את מולדתה.

ההמון שאהב את הנסיכה היפה, שנכח בחגיגת ההכתרה קטע את הטקס בקריאות “יחי המלכה” ותדמיתה כמלכת החסד התחזקה כאשר ביקשה לבטל את מס “חגורת המלכה,” שהיה נהוג לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש “כבר לא נהוג ללבוש חגורות בימינו,” התבדחה.

המלך והמלכה לא מימשו את נישואיהם במשך שבע שנים, למרות ניסיונותיה של מארי לגרום לבעלה לגלות בה עניין. היא ניסתה להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית. כל אלו, בנוסף לשמועות על חוסר המימוש במיטה, רק סיפקו חומר ללשונות הרעות. לבסוף שלחה אמה את יורש העצר, על מנת שייעץ לזוג כיצד לממש את נישואיהם. ואכן, לאחר התערבותו נפתרה הבעיה “העדינה”, ומארי הרתה.

בגיל 23 נולדה מארי תרז, הבת היחידה שהגיעה לבגרות (אך לא ילדה ילדים). שלוש שנים לאחר מכן נולד ג’וזף לואי (שמת ממחלה בגיל שמונה). שנתיים לאחר מכן נולד לואי וסופי שמתה בגיל שנה כשלמארי מלאו 33 שנה.

כמתנה על הבאת ילדיו, העניק המלך למארי את ארמון הטריאנון, שהפך להיות למקום מפלט עבור המלכה שהעדיפה פשטות על טקסי החצר המייגעים והמפוארים.  “שם,” אמרה “אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה”. לצד הארמון טיפחה כפר חקלאי שסיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה. מארי העדיפה להניק ולגדל את ילדיה בעצמה. אם היה זה תלוי בה, המהפכה הצרפתית לא היתה צריכה להתחולל באלימות כזו. היא העדיפה את האיכרים על האצילים. האחרונים שנאו אותה והראשונים הרגו אותה.

מתנגדי המשטר הפילו את האשמה על מצבה הכלכלי הרעוע של צרפת על המלכה ועל בזבזנותה לכאורה על בגדים, תכשיטים ותסרוקות.  הסתה פרועה התנהלה כנגדה ויוחסה לה שלא כדין האמרה, “אם אין לחם שיאכלו עוגות”.

המהפכה הצרפתית פרצה ב-1789, כשהיתה בת 34. הבסטיליה נכבשה והחל מאבק אלים ומשפחת המלוכה נעצרה. הוצע למארי אנטואנט להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, אך היא סירבה, “חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות”.

כשהסכנה לחייה התגברה ניסיון בריחה שנכשל ובעקבותיו המשפחה הועברה אל המצודה. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793. כשמארי היתה בת 38. מאוחר יותר נלקח ממנה בנה בכוח (הוא מת מאוחר יותר בתא כלאו). בתה הבכורה שרדה את הכלא.  תשעה חודשים מאוחר יותר נערך משפטה. התנהגותה והתשובה שנתנה להאשמות שבו את לבם של הנוכחים, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. המלכה האחרונה של צרפת נידונה למוות בגיליוטינה.

ההוצאה להורג התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00. “סליחה אדוני, זה לא היה במכוון,” היו  מילותיה האחרונות שעל רגלו דרכה בטעות. היא היתה כמעט בת 39.

הערת הביוגרפית:

דמותה של מארי אנטואנט נזכרת כסמל השחיתות של מוסד המלוכה והאצולה. כמה מפתיע לגלות סוד שהיה ידוע כבר מאתיים שנה שמדובר באישה צעירה וטובת לב, אצילית ורגישה שיודעת לקבל את גזירות הגורל. מארי נולדה אחרונה לשבט של קיסרים וקיסריות והיתה למלכה האחרונה של צרפת, בתה שלה מסיימת את השושלת. היא סוגרת תקופה וככזו היא גם דמות טרגית שמבשרת את העתיד. את 15 שנותיה הראשונות היא מבלה ב”גן העדן” של הילדות וההכנות ליעודה הפוליטי. ב-15 השנים הבאות תהפוך להיות מלכה, רעיה ואם. בחצי הראשון היא נאבקת בכל כוחה בחצר ובחוסר העניין של המלך, בחצי השני היא קוצרת את הפירות ונראה שהגיעה למי מנוחות והיא יכולה להיות “היא עצמה” ולא מלכה, לפחות בחלק מהזמן. ואז מתחוללת שרשרת טרגדיות בחייה – בתחילה מתה סופי התינוקת, אחר כך ג’וזף, ואז הכלא, הריגת המלך ומותה. כל מה שהיה חשוב לה נלקח ממנה, מלבד אופייה המתמסר והטוב. כל אחיה ואחיותיה, וממלכותיהם לא יכלו להציל את האחות הקטנה שנגזר עליה למות כדי שהעתיד יוכל להגיע.