שני מלאכים מככבים בזירה הרוחנית-נפשית של חיינו המודרניים.
לראשון, המוכר יותר, קוראים לוציפר – נושא האור. הוא מלך הלייקים. הוא לוחש לנו השכם והערב שאנחנו מיוחדים, יוצאי דופן, שהשמיים הם הגבול ולמעשה, אין גבולות, אין חוקים, כי אנחנו מעל כל זה. “רק ביס קטן מהתפוח,” הוא לוחש, “מה שמתאים לאלוהים מתאים גם לך.” הוא ממלא אותנו בתקוות ושאיפות להשיג יותר חוכמה ויופי ואור. מי לא יאהב את לוצי הנאה? הוא מוציא אותנו לחופשי ומחליש את הקשר שלנו לאדמה, בכך שהוא גורם לנו להאמין שאנחנו יכולים להתעלות מעל עולם החומר.
הארי, הלוא הוא הארימן, מלאך האפלה, טוען שהכול זה חומר. אהבה? שמחה? כימיקלים שיצאו או נכנסו מאיזון. מה שחשוב זה כמה לייקים קיבלת. החלומות שלך?? אפשר למדוד אותם? הם לא שווים שום דבר אלא אם כן הם הופכים למשהו שאפשר לראות, לטעום או למדוד. רק זה קיים. “ואם כבר טעמת מהתפוח, כמה טיפשי, לך להזיע על האדמה. כי מעפר אתה ואל עפר תשוב. טמבל אנושי.”
הוא בעד טבלאות אקסל, מהסוג שמראה לך שלא משנה מה תעשה לא תרוויח מספיק, הוא מחשב סיכונים, מראה שממילא הכל אבוד וגורם לנו לדכדוך וליאוש.
ביחד הם צוות לעניין. לוציפר משכנע אותנו להגשים חלום (לנסוע לטיול ארוך בחו”ל, להוציא ספר, להתפרסם, למצוא אהבה חדשה, להיות משהו מיוחד בעולם…) הוא מפיח בנו התלהבות ושאפתנות ומחמם את ליבנו. אהרימן מטיל ספק, רואה בעיקר מה לא יצליח ומה לא הצליח, הוא מתייאש עוד לפני שהתחלנו לזוז.
אז מה יהיה השנה? האם נעז לחלום ונמריא גבוה מדי ולא נשמור על כנפי הדונג שלנו מחום השמש? או שנתכרבל בשמיכת הנוחות, נצמד למוכר ונתייאש מראש?
איזה מזל שעוד רגע, בין כל חגי תשרי, יש גם חג למלאך מיכאל שמלמד אותנו להיות בני אדם על האדמה.
לחלום ולהגשים את ייחודנו, אבל למען הזולת, למדוד ולהפעיל חוש שיפוט, אבל לא לאבד את האמונה והאהבה, לעמוד באומץ מול מה שיבוא. אולי התפילה הכי מיכאלית שאני מכירה היא תפילת השלווה המיוחסת לפרניצקוס הקדוש. מי שלא יהיה שחיבר אותה הוא עשה זאת בהשראה מיכאלית:
אלי תן לי את האומץ לשנות את הדברים שביכולתי לשנות, את השלווה לקבל את הדברים שאיני יכולה לשנות ואת החוכמה להבדיל בין אלו לאלו.