פעם אחת, שני עוברים נקלטו ברחם. שניות, דקות, שעות עברו כשהחיים הרדומים של השותפים לדירה, התפתחו. ניצוץ החיים זרם עד שדעך כשנוצרו המוחות העובריים שלהם. יחד עם הופעת מוחותיהם הפשוטים, הופיעו גם רגשות ועם הרגשות – תפיסה, תפיסת הסביבה זה של זה, ושל עצמם.
כשהם תפסו את הקיום ואת החיים זה של זה ושל חייהם עצמם, הם ידעו שהחיים טובים והם צחקו ועלצו, האחד אמר: “בני מזל אנו שנקלטנו ברחם ושיש לנו את העולם הזה,” והאחר הוסיף: “תבורך אמנו שנתנה לנו את החיים האלו, ואחד את השני זה.”
הם התחככו זה בזה, וכל אחד צימח זרועות ואצבעות, רגלים דקות ובהונות. הם מתחו גפיהם ונעו בעולם שמצאו.
הם חקרו את עולמם ומצאו בו את חבל הטבור, חבל החיים שנתן להם חיים מדם אימם היקרה והם שרו: “כמה גדולה היא אהבת אימנו שהיא חולקת כל מה שיש לה איתנו.” והם היו שמחים בחלקם ושבעי רצון.
שבועות חלפו ונהיו לחודשים ועם ראשיתו של כל חודש חדש, הם שמו לבם לשינוי וכל אחד מצא שינויים בו עצמו.
“אנחנו משתנים,” אמר האחד, “מה פירוש הדבר?”
“פירושו,” ענה האחר, “שאנחנו עומדים להיוולד”.
צמרמורת עברה בשניהם והם חששו ופחדו, מכיוון שידעו שלידה פירושה לעזוב את עולמם מאחור.
אמר האחד: “אם הדבר היה תלוי בי, הייתי חי כאן לנצח”.
“אנחנו חייבים להיוולד,” אמר האחר, “זה קרה לכל האחרים שהיו כאן, יש סימנים של חיים כאן לפנינו, כשהאם ילדה ילדים אחרים.”
“אבל האם יתכנו חיים לאחר הלידה?” בכה הראשון? “האם לא ינתקו לנו את חבל החיים שלנו ומקור הדם? האם שוחחת פעם עם מישהו שנולד? האם אי פעם מישהו חזר ונכנס לרחם לאחר הלידה? לא!” הוא שקע בייאוש, ובייאושו נאנח והמשיך: “אם מטרת ההפריה וכל הגדילה שלנו היא שזה ייגמר בלידה, אז באמת, חיינו הם אבסורד!”
שקוע בייאוש, הוסיף: “אם כך הדבר והחיים הם אבסורד, אז קרוב לוודאי שאין קיום של אם.”
“אך ישנה אם,” מחה האחר, “מי אם לא היא נותן לנו מזון ואת כל עולמנו?”
והשני ענה: “אנחנו משיגים את תזונתנו בעצמנו ועולמנו היה תמיד כאן. אם אכן קיימת אם, היכן היא? האם אי פעם ראית אותה? האם היא דיברה איתך אי פעם? לא! אנחנו המצאנו את האם כיוון שזה מספק תחושת ביטחון ושמחה.”
וכך, בזמן שהאחד התמסר לייאוש, כיוון השני עצמו ללידה ושם מבטחו בידי אמו.
שעות הפכו לימים, וימים הפכו לשבועות, והגיעה העת. שניהם ידעו שלידתם מתחילה ושניהם חששו מפני מה שהם לא ידעו.
הם בכו כשנולדו אל תוך האור, ופלטו נוזל והשתנקו כששאפו את האוויר היבש לראשונה.
הם פקחו את עיניהם בפעם הראשונה ומצאו את עצמם חבוקים באהבה החמה של אמם! הם שכבו בפיות פעורים, משתאים מיופי מעל כל מה שיכלו לדמיין.
כתב ומספר: ד”ר יאפ ואן דר ואל
תרגמה באהבה: נועה ברקת