לפי המסורת היהודית ביום השישי של הבריאה ב א’ בתשרי, בראש השנה, נברא האדם. האדם נברא שלם. לעצמו. בדמותו ובצלמו של האל, לא פחות ולא יותר. אבל זה לא מספיק. עוד רגע הוא יצטרך להתפצל. עזר כנגדו תופיע. צלע מצלעותיו. חוה. סיפור הבריאה הוא סיפור על פיצול, הפרדת כוחות, מפגש ופרידה. החיים והמוות שלובים זה בזה. משהו צריך למות כדי שמשהו יוכל להיווצר, להיוולד.
ביום הראשון של הבריאה אלוהים הפריד את התוהו והבוהו, שתי האיכויות הראשוניות שאחזו זאת בזנבה של זאת, כמו חלבון וחלמון וברא את השמים ואת הארץ. אחר כך הוא המשיך להפריד, השמיים התחלקו למים שמעל ומים שמתחת, האדמה התחלקה ליבשה וים, אחר כך הופיעו המאורות, אלו של היום ואלו של הלילה, הצמחים, בעלי החיים וביום השישי נברא האדם ומיד כאמור, גם הוא פוצל לזכר ונקבה.
כל אחד מאיתנו עובר על בשרו, את סיפור הבריאה והפיצול הזה. כולנו היינו שם, אם כי איננו זוכרים זאת כמובן.
כולנו התחלנו מביצית וזרע. שני קטבים מנוגדים זה לזה ורחוקים זה מהזה כמרחק שמיים וארץ. תאי המין שלנו הפכו להיות כאלו בתהליך של חלוקת הפחתה, כלומר שראשית הדרך הם היו תא שלם, כמו כל תאי הגוף ואז ויתרו על חלק, נפרדו, כדי שיוכלו לברוא משהו חדש. הם הסכימו למות, בשביל הסיכוי הקלוש שמתוכם ייבראו חיים חדשים.
חשבו על הזרע וביצית, כמה הם שונים אחד מהשני. הביצית גדולה (התא הכי גדול בגופנו, אם לא מחשיבים את תאי העצב על זנבותיהם הארוכים), הזרע הקטן ביותר. היא עגולה, הוא קו ישר. היא איטית להחריד, כמעט פסיבית, חורגת מהשחלה ומטלטלת בכבדות לעבר החצוצרה. הוא מהיר, זריז, מצליף בזנבו כמשוט כדי להגיע הרחק הרחק, מעבר לים הרחם הגדול, אל ההסתעפות הרחוקה אי שם במעמקים.
היא לבדה, עתיקה, זקנה, היא קיימת מאז ומעולם או לפחות מאז החודש הרביעי לחייה של האישה, הזרע אף פעם איננו לבד, הוא מוקף באלפים, מיליונים של חבריו והוא חדש, צעיר, רק נולד.
היא רגישה כל כך, כל שינוי בחום, בלחות, במצב הרוח גורם לה לשינויים. היא רק נראית שקטה, מבפנים היא רוחשת תהליכים, עניינים. אם היא תצטרך לחכות אפילו רגע אחד מעבר למה שהיא יכולה – היא תקרוס. הוא פשוט אדיש, יכול לשרוד כמעט בכל מצב, הוא יכול לחכות לה שלושה ימים. אפשר אפילו להקפיא אותו ואז להפשיר והוא יתנהג כאילו כלום לא קרה.
אבל שניהם דומים בנואשות שלהם. הם משתוקקים אחד לשני. בלי להיפגש הם ימותו. זמנם קצוב. הם זקוקים אחד לשני כדי להמשיך לחיות. רק כשיש הפרייה יתחילו חיים חדשים. הזרע יחדור לביצית ולרגע הם ייצרו תא אחד שלם שבו יש גרעין וציטופלסמה. ואז, שוב חלוקה ופיצול: שני תאים, ואחר כך ארבעה ושמונה, הזיגוטה (הביצית המופרית) הופכת למורולה (תותית) – תות בשל מבפנים שמגיעה לרחם – מקום משכנה החדש.
גם התות הבשל הזה והמלא בעצמו יצטרך להשתנות, לוותר על משהו כדי להמשיך לשלב הבא.
חלק אחד יפנה החוצה – אל הרחם ואל האם וייצור שלייה, חלק שני יופנה פנימה אל העובר המתהווה. וכך, בתהליך אינסופי השלמות והאחדות מוותרת על עצמה, נפרדת ויוצרת משהו חדש. גם לידה היא הפרדה של מה שהיה שלם, גם בלידה משהו חייב להסתיים ולמות כדי שתינוק ואם יוכלו להיווצר ולהתחיל משהו חדש ביניהם.
האם יש לכך סוף? נראה שזו דרכם של החיים ומה שעשינו פעם בלי לדעת בגופנו, אנו ממשיכים לעשות כבני אדם בוגרים בנפשנו וברוחנו, להיפרד, לשחרר, להשתנות, לאבד – כדי לאפשר למשהו חדש להיוולד. ואולי, הנשימה האחרונה היא רק ויתור נוסף, מוות שמאחריו מתחילים חיים חדשים?