אוסקר ויילד נולד ב 16 באוקטובר 1854 בדבלין לסר ויליאם, מנתח אזניים ועיניים מהטובים באירלנד. לצד עיסוקו ברפואה עסק אביו בחיבור ספרים על ארכאולוגיה ופולקלור. לאביו היו ילדים מחוץ לנישואים. אמו, ליידי ג’יין פרנצ’סקה ויילד, משוררת, מתרגמת, ופעילה בתנועה לעצמאות אירית.
בגיל 18 סיים את לימודיו בבית הספר המלכותי “פורטור” והמשיך ללימודים קלאסיים בטרינטי קולג’ כשהוא מסיים בהצטיינות. בין השנים 21-25 למד באוקספורד ספרות והתבלט בהתנהגותו האקסטורווגגנטית: שיער ארוך, קישוטי נוצות טווס, וצבעי השני והארגמן. הפך לסניגור התנועה האסתטיציסטית ותמך בעיקרון המרכזי של התנועה – אמנות לשם אמנות..
בן 25 התחיל ויילד להרצות על עקרונות האסתטיקה בלונדון. לאחר מכן יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובקנדה וספג שם ביקורות נוקבות. למרות הרדיפה אחריו קנתה לה התורה אחיזה בקרב שכבות מסוימות בחברה. כאסתטיקן מוביל הפך ויילד לאחת הדמויות החשובות בזמנו
.בגיל 27 פרסם ספר שירים, אך הם זכו להצלחה רק בקרב חוג מצומצם. שנה מאוחר יותר יצא למסע הרצאות נוסף בארצות הברית ולאחר מכן חזר לאנגליה
בגיל 30 התחתן עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים. לאחר מאסרו, שינתה אשתו את שם משפחתה ונאסר עליו להיות בקשר עם ילדיו.
בין הגילאים 33-35 עבד בתור פרשן בעיתון ולאחר מכן הפך להיות עורך עיתון “עולם האישה”, ובמסגרת זו הגה ויילד לראשונה את רעיון הסיפור בהמשכים. במשך תקופה זו פרסם את ספרו המפורסם ביותר “הנסיך המאושר ואגדות אחרות”
בגיל 39 פרסם את הרומן “תמונתו של דוריאן גריי “המתאר את חייו של אדם אשר מבחינה חיצונית נשאר צעיר ויפה לנצח, אך מבחינה פנימית הוא רקוב ומושחת. רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות את השתקפותו שלו: “באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות – בזמן אחר, אולי”.
מגיל 40 ועד מאסרו בגיל הוציא ויילד יצירה חדשה כמעט מדי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה בקומדיה “מניפתה של ליידי וינדרמיר,. “אישה ללא חשיבות”, “בעל אידאלי, ו”חשיבותה של רצינות”.
ויילד היה ביסקסואל. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכת יחסים עם מספר נערים צעירים חלקם משוררים לעת מצוא כמו ג’ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו “תמונתו של דוריאן גריי”) וכן מספר של נערים ממעמד בינוני ונמוך חלקם זונות ממין זכר. ללא ספק הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס, אותו כינה “בוזי”. אביו של הלורד דאגלס, המרקיז ה-9 מקווינסברי, שרק שנה לפני כן התעמת ללא הצלחה עם שר החוץ על מערכת היחסים שניהל עם בנו הבכור, לא יכול היה לשאת את הבושה שאפפה אותו כשנודע לו ששניים משלושת בניו הומוסקסואלים, ויצא למלחמת חורמה בוויילד.
ויילד הגיש נגד המרקיז תביעת דיבה. לאחר משפט ארוך ומייגע, החליט חבר המושבעים לזכות את קווינסברי מכל אשמה ולתבוע את ויילד בגין מעשי סדום.
בשנתו ה-42 הורשע ויילד ונשפט לשנתיים של עבודות פרך בבית הסוהר של לונדון. במשך שהותו בכלא, כתב ויילד מכתב שפורסם כ-5 שנים לאחר מותו תחת הכותרת הלטינית “ממעמקים” שנתן לו ויילד עצמו. המכתב הוא אחת היצירות המרגשות ביותר של ווילד, המתארות את חייו ובעיקר את התמורה שחלה בו בכלא.
לאחר שחרורו בגיל 43 בילה את שארית ימיו חסר פרוטה ביבשת, תחת שם בדוי. נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900,מעט אחרי יום הולדתו ה-46 בבית מלון בפריז.
הערה ביוגרפית
: ווילד מבטא בסיפור חייו את משבר אמצע החיים בצורתו הטרגית, אך הקלאסית. הוא עובר בתודעה את ההיפוך משנות הילדות אל שנות הבגרות, מהחומרי אל הרוחי.
קראו את “מעמקים“, ווילד עושה את עבודת היעוץ על עצמו בדרך הטובה ביותר האפשרית ולא אוסיף.
הנה כמה קטעים לדוגמא:
זוכר אני כי כשהייתי באוֹקספוֹרד – באותה שנה שהשלמתי חק לִמודי – אמרתי פעם בבֹקר יום אחד אל אחד מֵרֵעַי, בשעה שטיילתי עמו בסביבי הקוֹלֶג’ של מַגְדֵּלֵינָה על-פּני המשעולים הצרים, שאלפי צפרים מקַננות שם, לאמר: משתוקק אני לאכול פֵּרות מכל העצים שבגן העולם; עם תשוקה עזה שבלבי אני יוצא לתוך החיים. ובאמת כך יצאתי לתוך החיים וכך חייתי. הטעות האחת, שהיתה בי, היא, כי נתתי את לבי לאכול פֵּרות רק מן העצים, שעמדו באותו חלק הגן המואר והמוזהב באור פני השמש, תחת אשר מן החלק השני הקודר והזועף מנעתי את רגלי. אסון, חרפה, עֹנִי, דאגה, יאוש, צער, ואפילו דמָעות, ואפילו מלים, ששפתי המכאוב מגמגמות אותן, וכן חרפה המצמיחה קוֹצים על דרכנו, מוסַר כליות המרשיע אותנו, שפלוּת-רוּח העונשת אותנו, צרה הזורעת אֵפר על ראשנו, יסורי נשמה הלובשת שק ומוסכת רוש בשִקוייה: – את כל אלה מנעתי ממני ונטיתי מעליהם בכל מאמצי כחי. ומאחרי שגמרתי בהחלט, לבלתי היות לי שום מגע עם אלה, הייתי מוכרח, כמובן, לטעום את טעם כֻּלם באין יוצא, להזין את עצמי בהם ולוַתּר ימים רבים על כל מזון אחר.
אין אני מתחרט רגע אחד על שחייתי חיי תענוגות. הגעתי באלה עד הקצה האחרון, כי כל מה שאדם עושה, עליו לעשות בשלמות ולהגיע בו עד הקצה האחרון. אין תענוג שלא נסיתי בו. את המרגלית של נשמָתי השלכתי לתוך כוס יין. לקול צליל חלילים עברתי את נתיב הפרחים. מאכָלי היה דְבָש. ואולם שקר הייתי עושה בנפשי, אלו הייתי מוסיף והולך כך, משום שחַיַּי היו נעשים אז מוגבלים. לכן שאפתי משם והלאה. גם בחציוֹ השני של הגן היו טמונים סודות בשבילי.
מובן מאליו, כי צללי רמזים וסִמנים לכל אלה כבר נמצאים בִּסְפָרַי. סמנים אחדים בולטים נראים בַּ”פְּרִינְץ הַמְאֻשָּר”; גם בַּ”מֶּלֶך הַצָּעִיר” אתם מוצאים סמנים, וביחוד באותו המקום, שהבִּיסקוֹפּוּס אומר אל העלם הכורע: “הַאִם הוּא, שֶבָּרָא אֶת הַצָּרוֹת, לֹא חָכַם מִמֶךָ?” בשעה שכתבתי את הפסוק הזה, לא היה נראה בעיני אלה פְרַזָּה לבד. חלק יותר גדול מזה צפנתי בין השיטין באותה הקריאה הבּאה להזהיר, העוברת כחוט ארגמן את רקמת הזהב של “דּוֹרִיאַן גְּרֵי”;