השנה התשיעית לחיינו אינה מצויינת בספרי הפסיכולוגיה כאבן דרך משמעותית. אבל הידע הביוגרפי מחשיב את התקופה הזו מאד ובוחן אותה היטב. זוהי תקופה שבה ישות האדם והעולם שהיו מחוברות נפרדות זו מזו והילד מתחיל להיות מודע להיותו ישות עצמאית, ייחודית ונפרדת.
פקיחת עיניים זו מלווה הרבה פעמים בזעזוע עמוק. ילדים רבים מתבוננים בהוריהם ותוהים האם אלו הם הוריהם האמיתיים? אולי אומצו? אולי הוחלפו? זהו שיקוף של ההבנה הרוחנית שאמנם אנו נולדים להורינו ולחיק משפחתנו, אבל אנו גם ישויות עצמאיות ונפרדות. יש לנו זהות שאינה תלויית משפחה. והתודעה לכך מתעוררת. מכאן והלאה אנחנו מחפשים ומוצאים זהות זו. כמו בסיפורי ילדים רבים, שקולטים את רוח הגיל ומשאלות הלב של הילדים – אנחנו במסע חיפוש וגילוי של מי אנחנו באמת.
חציית הרוביקון – קוראים לזה בחינוך וולדורף. ההתעוררות לזהות הנפרדת מלווה בקריעה מהאחדות של גן העדן של הילדות. לפתע מתגלה לעיננו כיעור, חוסר התאמה, אי צדק ורוע שלא הכרנו. כל אחד מאיתנו עובר דרך הרוביקון הזה- דרך הנהר שאין לחצותו – פוקח עיניים ומבדיל בין טוב לרע. ובכל סיפור אנושי בחינה של אירועי גיל תשע היא מעין אולטרסאונד לנשמה ולמה שמעורר אותה באופן יחודי.
העולם אינו נראה שוב כפי שהיה. ופעמים רבות, האופן שבו מתגלה העולם מחדש על פגמיו ובעיותיו, כמו גם מתנותיו הופך להיות מוטיב חשוב בחיים הבוגרים. ספרי ילדים רבים מתארים את התופעה הזו: גילגי, פוליאנה, אן, מומו, מיו מיו שלי, מרקו, הארי פוטר ועוד גיבורים רבים אחרים מתייתמים וצריכים לצאת למסע חניכה בעולם כדי למצוא מי הם באמת.
בפרק הפותח של הספר הארי פוטר הוא כבן עשר (עוד לפני שבגיל אחת-עשרה יופע האגריד ויגלה לו מי הוא באמת) והוא מגלה את כוחות קסם שלו (ואת שונותו) בביקור גן החיות כשהוא מתקשר עם נחש. כל הזהות והסיפור של מסעו של הארי יהיה קשור בשאלת הנחש.
אן מאבונלי מאומצת אצל מתיו ומרילה כשהיא בת אחת-עשרה בני הזוג מחפשים נער שיעבוד בחווה שלהם ומקבלים בטעות בת. סיפור חייה של אן מכאן והלאה הוא סיפור של אישה בראשית המאה העשרים והמאבק לזהות עצמית.
מומו היא ילדה כבת -עשר שאין לה הורים, אין לה דבר משל עצמה, מלבד יכולת הקשבה שגרמה לכל מי שהיא הקשיבה לו להיות מיוחד וייחודי. יש לה זמן להקשיב. הסיפור של מומו הוא על איכות ההקשבה והזמן.
לגילגי בת השמונה אין אמא ואבא שלה רב חובל והיא גרה לבדה. היא חזקה במיוחד ונפש חופשייה במיוחד שאינה זקוקה לדבר. הספר חושף את קשריה עם טומי ואניקה ילדים רגילים וצייתנים ונושאו הוא הקשר בין חופש לצייתנות, בין ילדות למבוגרות
בסיפור גן העדן זהו רגע הנגיסה בתפוח ופקיחת העיניים, רגע שממנו מסתיים פרק ומתחיל פרק חדש של מסע הארצי של האדם. כשאנחנו מתבגרים ובמיוחד במעברי חיים משמעותיים, כדאי לחזור לגיל תשע ולהתבונן בו מחדש, לראות מה קרה לי ואיך התמודדתי עם מה שקרה ואולי לרופף ולהרחיב את נקודת המבט שלי. אולי אפשר להשיל את השריון ששמנו, להעיז ולצאת מהקונכייה או להפך, למצוא בית.