בימים קדומים, קדומים, בזמן שבני אדם עדין דברו בלשונות אחרות לגמרי, כבר היו בארצות החמות ערים גדולות לתפארת. שם התנוססו ארמונות מלכים וקיסרים, שם היו רחובות רחבים, סמטאות צרות ומבואות קטנים, עקלקלים. שם עמדו מקדשים הדורים ביופים, ובהם פסלי אלילים של זהב ושל ששי. והיו שוקים ססגוניים, שמכרו בהם סחורות מכל ארצות תבל, וככרות נאות ורחבות-ידים, שאנשים היו מתאספים בהן לדון בחדשות ולשאת או לשמוע נאומים. אך קודם כל היו שם תיאטראות גדולים.

זוהי הפתיחה של אחד הספרים היפים ביותר כתב מיכאל אנדה – ושמו מומו. על מה הספור הפתיחה אינה מרמזת. היא גורמת לנפש להאנח בנוסטלגיה, לימים קדומים שהכל היה טוב בהם. אולי לתקופה אחרת בהיסטוריה, אולי לתקופת הילדות של כל אחד מאיתנו שהכל היה יפה, מעניין ובלשון אחרת לגמרי. כך או כך, כבר אנחנו מועברים לאווירה אחרת, לזמן ולקצב שיש בהם עדיין קסם.

הפתיחה נפרשת באיטיות, כמעט שני עמודים שלמים יעברו עד ששם הגיבורה יוזכר ועוד קצת עד שהבעיה המרכזית של הספר – גונבh הזמן תעלה על הבמה.

פתיחה עם זמן.

קחו ממנה נשימה עמוקה, כי הרי ברור שבעוד רגע כל זה יעלם.